פרשתנו ממשיכה במעשה המשכן ובה כתוב: "ונעדתי שמה לבני שיראל, ונקדש בכבודי. וקידשתי את אוהל מועד ואת המזבח ואת אהרון ואת בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוהים" (שמות, כ"ט, מ"ג-מ"ה).

הן לא יעלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא זקוק לבית או להיכל, הרי מלוא כל הארץ כבודו, וכמאמר שלמה המלך ע"ה בעת חנוכת המקדש: "כי האומנם יש אלוהים על הארץ? הנה השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א', ח', כ"ז). מהי אפוא מטרת בניית מקום לשכינה?

אכן, אין הקדוש ברוך הוא זקוק למקום זה, אלא בני האדם הם הזקוקים לו לעבודת ה' יתברך, כפי שמסביר הספורנו: לפני חטא העגל, הבטיח הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות, כ', כ'). בלא הגבלה, בלא התניה. ברם, לאחר שחטאו ישראל בעגל, עליהם להכשיר את עצמם כדי שיהיו ראויים שה' ישכון בתוכם ויקבל את תפילתם ואת עבודתם, ולשם כך יש לייחד מקום משכן.

עפ זאת, כדי שלא יעלה מאן דהוא על דעתו, כי לאחר חטא העגל אין ישראל עוד מקושרים לאביהם שבשמיים, אלא המשכן הוא מעין 'אמצעי' בין ישראל לקדוש ברוך הוא, מדגיש הפסוק "והיית י להם לאלוהים" - "מנהיג עניינם בלתי אמצעי".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ל', אדר תש"ע, עמ' 108.