"והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוצאינו ה' ממצרים" (שמות, י"ג, ט"ז).

הרמב"ן מבאר מצוות רבות שנצטווינו לקיים זכר ליציאת מצרים וזו לשונו:

"הנה, מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה: מהם - כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון.... ומהם - מכחישים בידיעתו הפרטית (כלומר, מכחישים השקדוש ברוך הוא ידוע כל הנעשה וכל משחבות בני האדם)... ומהם - שידו בידיעה ומכחישים בהשגחה (של ה' יתברך בפועל על הנעשה), וישעו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר....

וכאשר ירצה האלוהים בעדה או ביחיד (לקרבם אליו), ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ןמשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחילה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה, כי ידבר האלוהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים ותתקיים עם זה התורה כולה.

אם כן, האותות והמופתים הגדולים - עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה. ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאוד בעניין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת (קרבן) הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים, על ידינו (תפילין של יד) ועל בין עינינו (תפילין של ראש), ולכתוב אותו על פתחי הבתים במזוזות (מזוזה), ושנזכיר זה בפינו בבוקר ובערב, ושנעשה סוכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים. והכול להיות לנו בכל הדורןת עדות במופתים שלא ישתכחו ולא יהיה פתון פה לכופר להכחיש אמונת האלוהים".

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך י"ז, שבט תשס"ט, עמ' 48.