"נשבת נועם שבת במוצאי השבת", בישרה מודעה עם אותיות שחורות על רקע לבן. ר' מאיר איננו. שכננו היקר מהקומה הראשונה. כן, מאיר. מאיר וינר. עם החיוך הרחב והפנים הזוהרות. שאומר לך "בוקר טוב" בחגיגיות, "ערב טוב" בלבביות. זה שלבו הענק נדם לפתע. לב שידע להזרים לכולם, להעניק לכולם. ותמיד בכמויות של חמצן ובעודף אנרגיה. אני זוכר את הימים הראשונים שהגענו לכאן, ל'כפר ברכיה', רחוב רבי ברכיה הכל-כך מוכר לכם, בקצה הרחוק של שכונת ד'-4 בבית שמש המתחדשת. והוא, ר' מאיר הצדיק, מראשוני המתיישבים, כבר אז היה פעיל בעוצמות של נתינה ומתת. כשהוחלט, למשל, על הקמת "אוהל בית הכנסת" הראשון בשכונה ע"י תושבי המקום ועל צבאם שכננו היקר איש החסד והמעש, הרב שמחה אורלינסקי שליט"א, נעשתה מגבית מיוחדת להתרמת התושבים החלוצים. בחסדי שמים נתרמו סכומים יפים, והאוהל הנכבד הוקם לתפארת תושבי השכונה, ספרדים, ליטאים וחסידים כאחד. בין כל התורמים הנכבדים היה אחד שנתן מהונו למשך למעלה משנה בנתינה עצומה שאין לה גבולות. כן. היה זה רבי מאיר וינר ז"ל. הוא החליט להעניק לבית הכנסת ולמתפללים, בטבעיות אופיינית וללא כל בקשת תמורה או כבוד - את החשמל והמים היישר מביתו שלו. על חשבונו. חינם אין כסף. כשמו כן הוא, הלא כן: 'מאיר'. מאיר לכולם, מאיר לעולם. וכך, זכו רבים וטובים, כל זמן שהיה האוהל קיים על תלו והתנהל בחסדי שמים באהבה ואחווה שאין לה אח ורע, ליהנות מזיו אורו הנעים. להתפלל. ללמוד. להתבשם. וזכורני בליל שבת אחת, חמה ולוהטת, איך לא ידענו, תושבי המקום, להשית עצה לנפשנו בשרב הכבד. ושוב היה זה הוא, ר' מאיר  היקר, שהציע בכזו ספונטניות: 'מה הבעיה? תעלו אליי, לסלון'... וכך הוה. אחד ועוד אחד ועוד אחד... עשרה, עשרים, אולי שלושים. ישובים בסלון הממוזג. 'לכו נרננה'... 'לכה דודי'...'. השבת, נועם הנשמות...  

אח. כל כך התפללנו והעתרנו לשוכן מרומים שיבטל את הגזרה הקשה. עוררנו רחמי שמים ובראנו לו סנגורים בדמות כל אותם ניצוצות אור וטיפות מים שהיו לעזר ולאחיסמך להמונים. זיכוי הרבים, חסד, נתינה.

אך בורא עולם חשב אחרת.

"יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים" (מנחות נג.).

כל כך רבים נעזרו ונעזרים וייעזרו בארגון הנפלא "ידידים". אין כמעט אחד שלא נזקק לשירותיו. שלא קיים שיחת טלפון בהולה, מתחננת, עם נציג הארגון, כשגילה תקר ('פנצ'ר') פתאומי בגלגל הסורר. נתקע בשולי הכביש בשל תקלה לא ברורה. 'הרכב לא מניע'. 'נגמר לפתע הדלק'. 'שכחתי את המפתחות בסוויץ'...', ועוד כהנה מקרים ואירועים כה מוכרים בפסיפס היומי המזדמן. ולא רק 'ידידים'. אלא גם ל'איחוד הצלה' ולארגוני חסד נוספים וטובים דאג לחבר את עצמו. את יישותו. מהותו. לעזור. לתת. זה בדם.

מה נאמר ומה נצטדק. כנראה שגם שם, למעלה בשמים, זקוקים ל'ידידים' שכאלו. זקוקים ללב החם והרחב שלו. לחיוך השובה. להרעפת החיבה ולהענקת האהבה.

כה תחסר לנו, מאיר.

אנא, אל תשכח לעשות שם למעלה את מה שכל כך אהבת לעשות כאן למטה. המשך 'ללחוץ' תחת כסא הכבוד על המקשים הנכונים. בקש על כולנו רחמים מרובים. העתר והתפלל לשוכן מעונים, שישלח אלינו, עמך ישראל ה'ידידים', את משיח צדקנו ברחמים.

שלום, ידיד.

החותם בדמע,
אליהו כהן

בתמונה הרב וינר ז"ל. קרדיט לפי סעיף 27א'.