מסופר במדרש רבה (בראשית,פרשה מ"א), כי בשעה שציווה הקדוש ברוך הוא לאברהם למול, הלך אברהם להתייעץ עם שלושת אוהביו - ענר, אשכול וממרא.
ענר אמר לו: "אתה כבר בן מאה. מה לך לצער את עצמך בגיל הזה?".
אשכול אמר לו: "מדוע עליך לעשות אות שיקל על שונאיך ועל שונאי צאצאיך לזהותם?".
ממרא אמר לו: "היכן לא עמד הקדוש ברוך הוא לצידך? הצילך מכבשן האש, שהושלכת לתוכו על ידי נמרוד, ניצח עבורך את המלכים שיצאת כנגדם, ואתה לא תשמע לו בדבר הזה?".
עד כאן דברי המדרש. נשאלת השאלה, איך אפשר להבין, שאברהם אבינו, אשר מסר את נפשו לכבוד ה' ועקד את בנו לכבוד ה', התייעץ עם אוהביו אם לקיים את מצוות המילה?
כאן מצא אברהם אבינו לנכון לטעת יסוד נאמן בזרעו לדורות עולם: מצווה שמקיים אדם כנגד רצונו, רק מפני שהוא רוצה לקיים את רצון ה', גדול הומעולה היא יותר ממצווה שהוא מקיים גם ממניעים אישיים.
לפיכך הלך אברהם לאוהביו, כדי שיציגו בפניו את הטיעונים הגשמיים כנגד עריכת המילה: הנך כבר זקן בן מאה, מה לך להבדיל את זרעך מכל העולם ועוד כהנה. מששמע את דבריהם, חש אברהם כי הוא עומ לקיים את מצוות ה' בלב שלם בלא פניות אישיות.
את ההסבר המופלא הזה כתב רבי יהודה כהנא הלר בהקדמה לספרו הנודע 'קונטרס הספקות'. בתוך דבריו פונה הוא ברגש אל אותם החשים כי קשה להם לחזור לדרך המוטב, ומעדדם כי אם יעשו כן - יקל עליהם אחר כך להישאר בדרך הטובה, מפני שההתאמצות שלהם להתגבר ולהשליך את החטאים תחשל את נפשם ומלתם תהא רמה ונשגבה.
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי, כרך ס"ג, חשוון תשע"ג, עמ' 141-142.
