מנוחה כהן מציגה סדרה של עבודות שנוצרו בעקבות תכשיטים שקבלה מאמה ז"ל. תכשיטים אלה הובילו למחקר מעמיק להבנת עולמן של הנשים התימניות ולחשיבות התכשיט בחייהן. המחקר התמקד תחילה בתכשיטים שהיו בתוך המשפחה ומשם התרחב לתכשיטים נוספים מאזורים שונים שנוצרו על ידי צורפים ילידי תימן וישראל.

"כילדה, זוכרת אני שאמי ז"ל נוהגת הייתה מידי פעם לעבור על תכשיטיה, לספר על התכשיטים שהיו לה בעבר ועל האופן שבו לקחו ממנה את התכשיטים בעלייה למטוס שהביא אותה לארץ ישראל בתואנה של איסור על משקל יתר", מספרת מנוחה כהן, "מכאן מגיע המוטיב השבור והשבר העובר כחוט השני בכל התערוכה. רוב הדימויים שמוצגים הם חלק אחד מתוך תכשיט שלם המבטא סמל למשבר שחוו יהודי תימן כאשר נלקחו מהם התכשיטים בעת עלייתם לישראל".

התכשיטים הללו סימלו סדרים חברתיים, דתיים, הלכתיים ומארגני חיים. עצם לקיחתם, גניבתם ואי החזרתם לבעליהם, גרם לשבר גדול בחברה התימנית המסורתית. בנוסף, נפגע קשות מעמדו של הצורף התימני. הצורפים היו גם תלמידי חכמים ופוסקי הלכה ומעמדם היה גבוה מאוד בתימן. כאשר נלקחו התכשיטים, נלקח מהצורפים גם מעמדם הגבוה בחברה. 

בתערוכה מוצגים תכשיטים מסורתיים השייכים למשפחת האומנית (חלקם נוצרו על ידי צורפים שאינם ידועים), תכשיטים שנרכשו בשנות ה-80 מהצורף שמעון סאלח עובדיה ז"ל ולאחרונה מהצורף עזרי מרום.  בהמשך, התוודעה מנוחה לתכשיטיו של הצורף משה בן דוד (מביחאן) וכן לתכשיטים מסורתיים אחרים. ניתן לראות את תהליכי השינוי בעבודת הצורפים ובהתאמתם לתרבות המערבית על ידי צמצום גודל התכשיט, בסגנון, פישוט המוטיבים, ההתרחקות מההקשר הטקסי וריקון המוטיב מההקשר הסימבולי-מאגי שגרמו לשינוי ההקשר התרבותי.

מנוחה כהן: "תמיד נמשכתי לצמיד שאותו הצליחה אמי לשמור, להחביא ולהביא אותו לארץ. לימים, כאשר הציגה אמי ז"ל את התכשיטים בפניי ואמרה לי לבחור, מיד בחרתי בצמיד".

הצמיד הזה, הנקרא 'שמילאת' נבחר להיות שם התערוכה והוא המקור לסדרת העבודות שמוצגת בתערוכה זו. הדימויים בתערוכה מצוירים על עץ כסמל לסוגר של הצמיד שהיה עשוי מעץ. הרקע לדימויים הוא בצבעי אדום ושחור, הצבעים הבולטים ברקמה התימנית של בתי הרגליים במכנסיים שלבשו נשות תימן בצנעא. ישנה קרבה גדולה במוטיבים, בצבעים ובנראות בין הצורפות שנחשבה לעיסוק גברי ובין הרקמה שנחשבה לעיסוק נשי.

מנוחה כהן נולדה בראש העין, חמישית מבין שבעה אחים ואחיות. אביה היה המורי, רב הקהילה.  למרות אורח החיים הדתי, הייתה בבית ילדותה פתיחות גדולה ואביה הרשה לה להתגייס לצה"ל. אמה הייתה פמיניסטית פורצת דרך שהקדימה את דורה. 

"הוריי הגיעו ארצה בעלייה של 'על כנפי נשרים'. הייתה זו עלייה עם הרבה חוזק ועוצמה, חדורת שליחות ומטרה", מספרת מנוחה כהן, "וכמו הנשרים, התיישבו הם בארץ ישראל. אחותי הייתה בת שמונה ימים כאשר עלו הוריי לארץ. כשהייתה בת שלושה חודשים, נחטפה מבית התינוקות בראש העין לבית חולים בירושלים, שם נמצאה על ידי אמי אחרי ארבעה חודשים. הסיפור של החטיפה מלווה את המשפחה ולמרות שהוא לא קשור אליי אישית, הוא מראה את היכולת של אימא שלי להיאבק ולא לוותר עד שמצאה את אחותי. בבית ניהלנו חיים מאוד ליברליים. מגיל צעיר נתנו לי לצייר, למרות שלמדו כל היום תורה והקפידו על 'לא תעשה לך כל פסל ותמונה'. הוריי סידרו לי חדר קטן בבית, שרק אני יכולתי להיכנס אליו ולצייר. אימא שלי הבינה שאני שונה מאד מיתר ילדיה ולמזלי היא העצימה את השונות שלי. לימים, התקבלתי למדרשה לאומנות ב'בית ברל', שם זכיתי ללמוד אצל יאיר גרבוז. במכוון לקחתי אצלו את כל הקורסים שלימד ולאט לאט ראיתי איך מתפתחת ההערכה שלו כלפיי. באמצעות גרבוז הצלחתי לשנות את צורת החשיבה שלי. הוא אתגר אותי וניתן לומר שבזכותו נפקחו לי העיניים".

אוצרות: ד"ר גליה דוכין אריאלי ומיכלי אדלר.

התערוכה תיפתח ב-30.3 ותינעל ב-22.4.

שעות ביקור בתערוכה: שלישי-חמישי 11:00-19:00, שישי-שבת 10:00-14:00.

הגלריה לאומנות עכשווית ושבטית, רח' מרכז בעלי מלאכה 13, תל אביב.