בימים אלה מוצגת במוזיאון ישראל תערוכה חדשה ומרתקת של צבי טולקובסקי, על דמותו של האומן כעולה רגל אל אתרים היסטוריים אשר איבדו מקדושתם והיו לזירות סכסוך ואלימות.

בניגוד למסעות הצליינות עליהם למדנו בהיסטוריה, מסע הצליינות של צבי טולקובסקי לא מוביל לאתר שהייתה בו התגלות או לקבר קדוש. הוא אינו כרוך בתקווה ובציפייה לתמורה בחיים, בפרנסה או בזיווג כדרכם של עולי הרגל, אלא מתרחש כבר 50 שנה בארץ הקודש ועיקרו מסע געגועים ותהליך פנימי: "צליינות ללא מטרה, יצירה מקוטעת שהיא גם תפילה".

התערוכה מזמינה את המבקרים להיות צליינים בארצנו ולהביט דרך נקודת המבט של האומן על המולדת שהשתנתה ובאותה עת – להפוך למושאי הביקורת ולנושאים באחריות למצב. טולקובסקי מזמין אותנו למסע משותף של פענוח; לשקיעה בנוסטלגיה, במילותיו של חברו המשורר הרולד שימל המשובצות בציורים ולמפגש עם דמויות אייקוניות ובהן מיקי מאוס - שליח האומן לדבר עבירה ולמשימות נוספות. המסר רלוונטי היום יותר מאי פעם ומתייחס לאימפריות שקמות ומתנוונות, מוסדות משובשים, כיבוש ותופעות חברתיות קולניות ואלימות.

טולקובסקי, שרואה את עצמו כצליין אך גם כלוחם גרילה "מול ממסד אכזר", הולך בדרך שהוא מתווה לעצמו, דרך חיים ודרכו האומנותית. הוא הולך ומפרש את המראות והמאורעות שנקרים בדרך ומוסיף על האתרים הקדושים במפות הצליינות שלו, כגון ירושלים, הגולגולתא, הר תבור והכעבה וגם את נחל תנינים וג'סר א־זרקא.

ספר האומן 'צליינות בארץ הקודש', אשר נמצא במוקד התערוכה, נוצר בדרך. ראשיתו בלונדון, שבה שהה הואמן כדי להתבודד וליצור; המשכו בצ'כיה, שם הוא חי ועובד כמה חודשים בשנה; סיומו בסטודיו של טולקובסקי באזור התעשייה בגבעת שאול שגם ממנו שואב הוא השראה וכולו עשוי בעבודת יד - מגיליונות הנייר ועד לכריכה. נסו ותיהנו

אוצרת התערוכה: רונית שורק.

התערוכה תוצג עד ה-31.8.