הפרשה מתארת מצב נפשי אליו יכול להגיע יהודי שזכה לבוא בשערי ארץ ישראל ולחיי שפע ושגשוג. "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים, ח', י"ד).
אמרו חז"ל (סוטה ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא" אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר 'גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל' (תהלים, ק"א, ה'). אל תקרי 'אותו' אלא 'אתו'".
מדוע אין הקדוש ברוך הוא יכול לדור עם גאוותן? מדוע "ורם לבבך" מוביל לשכחת יציאת מצרים?
כי כאשר מחשיב האדם את עצמו ואינו מכיר את מקמו, בשר ודם, ברוא קרוץ מחומר, אין הוא מסוגל להכיר בכוח גדול ממנו. אפשר שהוא מודע לכך בתת הכרתו, אך הוא מדחיק את הדברים ואינו פועל כפי שהיה פועל אילו היה עניו וממליך עליו באמת את הקדוש ברוך הוא.
במדרש מסופר מעשה מרתק עד כמה גאווה ורוחניות אינן יכולות לגור בצוותא.
מעשה ברבנו הקדוש שעבר בעיר סימוניא. ביקשו ממנו אנשי העיר שיעמיד לרשותם תלמיד חכם שילמדם תורה ומצוות ויפסוק את דיניהם. שלח רבי את רבי לוי ברבי סוסינא. עשו לו אנשי העיר בימה גדולה, הושיבוהו למעלה, ובשבתו ברום הבימה נשתכחה ממנו התורה. שאלו אותו אנשי העיר שאלה פשוטה ולבושתו לא ידע להשיב. כשנשנה הדבר שלוש פעמים, השכים בבוקר והלך לרבי. משראהו רבי, אמר לו: מה עשו בך אנשי סימוניא?
ענה: אל תזכירנו צרה זו. שלוש שאלות שאלוני ולא ידעתי להשיבם.
שאל רבי: וכי אינך יודע את התשובות לשאלות אלה?
מיד השיב רבי לוי תשובה.
שאל רבי: ומדוע לא השבת להם כשם שהשבת לי?
ענה רבי לוי: עשו לי במה גדולה והושיבוני למעלה, גאתה רוחי ונתעלמה ממני הלכה.
חז"ל בעומק בינתם הרגישו שבהתנשאות טמונה ירידה. הכרת האדם בגבולות כוחו, מעניקה לו אמונה בלי גבולות (מתוך 'עץ הדעת').
מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך מ"ח, אב תשע"א, עמ' 175-176.
