בפרשה מופיע פירוט מלא אלו חיות מותר בשרן לאכיל ואלו לא. כך נכתב: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם כי אני ה' אלוקיכם. והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא, י"א, מ"ג-מ"ד).

תחילה מורה לנו הפסוק שלא נטמא את נפשותנו, ובסמוך לו נאמר "והתקדשתם והייתם קדושים". דרשו רבותנו זכרונם לברכה (ספרי), כי "והתקדשתם" היינו קדושת מצווה שעל ידיה "והייתם קדושים".

מה פשרה של סמיכות זו בין הפסוק המורה שלא נטמא את נפשותינו לפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים"?

מבאר רבנו בחיי, כי טבע האדם שינהה אחר תאוותיו המוטבעות בו ברגע הגיעו לעולם, בטרם ישכיל ויעמוד על דעתו. לפיכך, בכוח שכלו בלבד, לא יעלה בידו להתגבר על תאוותיו. "ולפיכך הוצרך האדם אל התורה והמצוות לחזק כוח השכל ולהחליש כוח התאוות". כלומר, מורה הפסוק כי כדי להתקדש ולהתעלות, שומה על האדם לקיים את מצוות הורא ורק כך יעלה בידו להתגבר על תאוות הגוף ולא ינהה בליבו ובמעשיו אחר תאוותיו.

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ו', אדר ב' תשס"ח, עמ' 195.