אנשים נכנסים ויוצאים מחיינו בדרכים שונות ומגוונות. עולים ויורדים מתחנות ליבנו, כנוסעים ברכבת לפרקי זמן קצרים או ארוכים. לעיתים אנו תמהים, מדוע לא השכלנו להשליך חלק מהם בתחנות מוקדמות יותר. ולפעמים, מגיע מישהו כמוך, שכמו שעלית בתחנה X   כבר בתחנה הבאה הפכת לנעלם Y.  ואני, שכבר הספקתי להמשיך בנסיעה, כי הרכבת מצידה לא עוצרת, ממשיכה להביט דרך החלון ולקוות שתדביק את הקצב ותעלה שוב בתחנה הבאה.

אני לא יודעת אם אתה יודע שאני מחכה?
אני לא יודעת אם אתה יודע שאני כמהה?
אני לא יודעת אם אתה יודע שאני מתגעגעת?
אני גם לא יודעת אם זה נכון לרצות אותך?!
אני רק יודעת שבכל פעם שאני נושמת נשימה עמוקה, אני מצליחה להריח את גופך, להרגיש את מגע עורך, ואפילו לשמוע את לחישותייך...
אני לא יודעת אם גם אתה מרגיש, שירדת מוקדם מהרכבת, אבל בעיקר אני לא יודעת אם אתה מרגיש!
והרכבת נוסעת, ואנשים ממשיכים לעלות ולרדת, ועולם כמנהגו נוהג. וגם אני חיה את חיי, מתנהלת כרגיל, עובדת, מגדלת ילדים, פוגשת חברים, קוראת, כותבת, שומעת ומשמיעה. ויחד עם כל זה, אתה במחשבותיי, לעיתים נדמה כי ימים שלמים אינך מש מהם. ואני מודה שאני אפילו מתבלבלת ביני לבין עצמי, האם אני כמהה אלייך כי זה אתה, או שמא כל מה שהצלחת לייצר בי, גורם לי לתשוקה עזה ולגעגוע של מה שחווינו יחד. ומכאן אתנחם לי שלפחות אם לא אתה, אז אולי אחווה זאת בעתיד עם מישהו אחר.
ישנה תאוריה מנחמת שאומרת, שיום אחד מישהו ייכנס לחיים שלך, ויגרום לך להבין למה בורא עולם נתן לך לחכות, ולא הסכים שתתפשרי על אף אחד אחר.
אז עכשיו אני יודעת מה אני רוצה, או שתחזור לחיי או שבורא עולם ידאג לזה שאבין שטוב שלא התפשרתי...

שלכם,
שלי