"ולבני אהרן תעשה כתנות ושעית להם אבנטים, ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת" (שמות, כ"ח, מ')
על פי הגמרא (זבחים פח:; ערכין ט"ז.) אבנטם של הכהנים מכפר על הרהורי הלב.
מעשה באדם שהגיע לפני המגיד הגדול ממזריטש זצ"ל ושפך לפני את מר ליבו כי איננו יכול להימנע ממחשבות שאינן טהורות, וביקש עצה ותושייה כי עז רוצונו להתקדש ולהיטהר.
ציווהו הרב המגיד לנסוע לצדיק רבי זאב מז'יטומיר.
רבי זאב החזיק אז בית מזיגה בכפר אחד. הלך אפוא, האיש לאותו כפר, וכשבר רבי זאב כבר היה לילה, ומצא את הבית נעול. הקיש האיש בדלת ואיש לא פתח לו. המתין זמן מה והקיש שוב בדלת, ושב ין פותחים לו. היה אז חורף והוא התחנן שיפתחו לו, אך לא הועיל מאומה. התחיל לדבר בכעס וברוגז: "איך זה אינכם מרחמים על יהודי להכניסו הביתה?".
ומהבית, אין קול ואין קשב. אין פותחים. כאור הבוקר פתחו את הדלת והוא נכנס והתאכסן שם כמה ימים, ורבי זאב לא שאלו מאומה.
תמה האיש בליבו: על מה זה שלח אותי המגיד לכאן. והחליט לחזור לביתו. לפני שיצא לדרכו פנה לרבי זאב בשאלה: "הנה רבנו המגיד שלח אותי לכודו ואינו יודע על מה".
השיב לו רבי זאב: "אומר לך למה שלחך רבנו אליו כדי שתלמד ממני כי האדם הוא בעל הבית, ולמי שאיננו רוצה, אין הוא מניח להיכנס" (ע"פ סיפורי חסידים).
מתוך "ותן חלקנו" שבהוצאת "מאורות הדף היומי", כרך ס"ז, אדר תשע"ג, עמ' 115.
