מאת: אתי בן עמי- סויסה
מוריס אוחנה מוכר לתושבי העיר הוותיקה, כמנהל המיתולוגי של 'עמידר'.
אוחנה שימש כמנהל 'עמידר' בימים שמשרה זו נחשבה לגבוהה יותר מראשות המועצה. הוא שייך לדור המייסדים ופורץ דרך בימים שמשרות הניהול היו שייכות לאליטה האשכנזית, כעובדה. הוא חבר מפלגת העבודה משנת 57' כשהצטרף במסגרת תנועת הנוער של העבודה, למחתרת היהודית שהעלתה לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית את יהודי מרוקו.
נכתב על פעילותו במחתרת בספרים של מאיר קנפו "המחתרת היהודית במרוקו 1955-1964", ושמואל שגב "מבצע יכין".
מוריס אוחנה, 74, נשוי למרים + 5 ילדים, גר בשכונת הגפן, מוותיקי העיר. עלה לארץ בשנת 61' מרבט, עיר הבירה של מרוקו. הוריו עלו שנה לפניו עם שאר אחיו היישר לבית שמש. אוחנה עלה לארץ בגפו עם גרעין 'יד במדבר', של תנועת הנוער הציונית לקיבוץ עין השלושה. לאחר קליטתו בארץ חבר למשפחתו בבית שמש. הוריו ואחיו לא החזיקו מעמד בבית שמש ועברו לגור בחולון לאחר שנתיים בלבד.
בשנת 63' החל את עבודתו בעמידר, משך 39 שנים כמנהל הסניף, מנהל מחוז ירושלים, סגן ראש המינהל בת"א וראש אגף האכלוס. אוחנה אמר בבדיחותא כי בשנים שעבד בעמידר בתפקיד ניהולי היה "המרוקאי היחיד כולם היו אשכנזים..". במסגרת עבודתו בעמידר נשלח גם ללימודים בארה"ב.
אוחנה שליח ציבור אמתי, הוא חבר מועצה דתית שנים רבות ואחראי על כ"א.
מוריס עם משפחתו המורחבת
חבר הנהלת מועדון הקשישים, יו"ר ועד בית הכנסת 'שבת אחים' וחבר הנהלת ברית יוצאי מרוקו.
הוא התגייס למוסד כשהיה בן 17.5, במסגרת פעילות תנועת הנוער הציונית של מפלגת העבודה. פעילות הנוער התקיימה במחתרת ובדירות מסתור וגנים ציבוריים. המוסד גייס ילדים צעירים לשורותיו לאחר שעברו תהליך קבלה. אוחנה הפך לאחראי תנועת הנוער ברבט, משם נשלף למוסד ועסק בפעילות מחתרתית לעליית יהודי מרוקו לארץ ישראל. בשל כך הוא הועבר לגור בקזבלנקה, שכרו עבורו דירה מול המשטרה המרוקאית בכדי שלא יחשדו בו ובשותפיו. הם הופעלו ע"י שליחים מהארץ. "זו הייתה עבודה שלקחנו בה סיכון גדול, היו כאלה שפעלו מתוך שורותינו ונתפסו, עברו מסכת עינויים והלכו לעולמם.
תפקידי היה להיות אחראי על יהודי רבט, הייתי אחד מתוך 7 פעילי מחתרת שעסקו בעלייה בלתי לגאלית. תפקידינו היה לאתר משפחות יהודיות, מתוך הכפרים ולשכנע אותם לעשות עלייה. לצורך הדוגמא: היינו קמים מוקדם מאוד בבוקר בשעות התפילה ושמים את הדרכונים המזויפים שהבאנו ליהודים בתוך הטליתות והתפילין, כשהיינו נפגשים עם שוטרים היינו אומרים שאנחנו הולכים להתפלל. היו לא מעט תקלות עם אנשים שלא שמעו בקולנו.
את הנסיעות לארץ חילקנו באוויר ובים ובאמצעות דרכונים מזויפים. הדרך הנוספת הייתה ברכבים ומשאיות סגורות, משם העברנו אותם באמצעות ספינות דייג לגי'ברלטר שבגבול מרוקו. נהגנו לשחד ערבים שגרו בגבול, בבתיהם אכסנו את האנשים. כשהמשמר היה מתחלף היינו מעבירים את הערבים שהביאו את היהודים במשאיות סגורות. היו לנו בעבודה החשאית קודים של התנהגות ושיחה. למשל: אם משהו היה משתבש היינו אומרים "אימא שלך שברה את הרגל", העבודה הייתה כרוכה בתזמון מדויק תוך מורכבות עד לפרטים הקטנים. חשוב להבין שפעולות מסוג זה הם עניין של חיים ומוות והכל היה צריך להיות מאוד מוקפד אם לא ההשלכות יכלו להיות הרות גורל. אני זוכר שבשנים ההם לא יכולנו לישון בשקט עבדנו כל כך קשה וביסודיות, אבל ברוך ה' עשינו עבודת קודש."
כשסיפר על העבודה במוסד אורו עיניו טון הדיבור שלו השתנה וניכר היה כי הוא חש גאווה גדולה גם אחרי כמעט 60 שנה.
במה אתה עוסק היום?
"בבעלותי משרד תיווך בשם 'אחוזת השמש' שהקמתי ב- 2008, במשרד מועסקים 2 סוכנים למגזר הכללי וסוכן נוסף למגזר החרדי. ההבנה שלי בתחום הוא רחב מאוד בגלל הרזומה שלי, הלקוחות שלנו נהנים מיתרונות אלו מאחר ואני מדריך ומנחה גם בנושאים הקשורים למינהל מקרקעי ישראל ומשרד הקליטה. העניין החשוב ביותר בתיווך הוא אמינות וגילוי נאות. נדרש למסור פרטים אמיתיים של הנכס, ולא חלילה לא מדויקים או חסרים. למשרד שלנו שם טוב ברוך ה' בעיר ובכלל. אני מביא איתי ניסיון בתחום של 50 שנה.
המשרד עוסק בתחום מכירת דירות, שיווק דירות ותיווך. עסקתי בזה בעבר הייתי חבר בשתי ועדות מרכזיות: וועדה עליונה במשרד השיכון ובוועדת חריגים במשרד האוצר. אני מאוד אוהב את המקצוע ושלוחותיו."
צילום עם הרב הראשי הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
ספר על בית שמש של פעם?
"במסגרת תפקידי כמנהל עמידר אומר שעברנו תקופה קשה מאחר והביקוש עלה על ההיצע. בזמנו עשינו מאמצים לעזור לכל תושב. סניף בית שמש קיבל פרסים בנושא הרחבת דיור בנתונים שהיו אז. ברחובות ביאליק והמעפילים דירות עמידר הורחבו לפי צרכי המשפחות, הפיתוח של אותן שכונות עלה ברמה. באותם ימים מנהל עמידר היה בתפקיד רם יותר מראש המועצה. בתקופתי היו 4500 דירות בעמידר. היום אני מסתכל על כך בסיפוק רב שדירות עמידר של 32 מ' הפכו לוילות בערוב השנים. עניין שמחמם את הלב ניתן לראות את ההשקעה והעמל כיצד הם הניבו פרי. אני מוקיר את בית שמש הטובה והיפה. הייתי בתקופה שאכלסנו גם את גבעת שרת, במדורגים והטרומים. עמידר הייתה חלק בלתי נפרד מהנושא החברתי וטיפוח הקהילות. היו תקופות נהדרות בחיי העיר. אזכיר גם כי רמת לחי הייתה אחת השכונות היפות בעיר."
לתפיסתך מה הכי השפיע על השינוי בעיר?
"כל ההתנהלות של מה שקורה בעיר.."
אמר ולא הרחיב.
מה הייחודיות של העיר?
"הייחודיות של העיר הייתה בעובדה שאפשר היה להשאיר דלתות פתוחות משך היום והלילה. הדלתות מעולם לא נסגרו. אנשים הכירו אחד את השני וחיו באהבה ושלום. הייתה אהבת הזולת וערבות הדדית, בפרט בחגים. במימונה עברנו בית בית, ברכנו והתברכנו. היה אז מדהים מכל הבחינות. לא כמו היום שעושים אירועים גרנדיוזיים וקצת חסרי נשמה."
פעם הייתי מעורב פוליטית וכיום?
"הייתי ונשארתי איש מפלגת העבודה. מעולם לא עניין אותי להיות חבר מועצת עיר. מה שבאמת עשיתי כל השנים הוא לעזור לעיר ברמה הארצית, חברתית וכלכלית. כל אותם נושאים הקשורים לתרומה לקהילה."
מסיבת פרישה ברון טל יו"ר הדירקטוריון האלוף אורן שחור
למה אתה הכי מתגעגע בחיי העיר?
"אני מתגעגע לאווירה ולחברים שהיו חלק מבית שמש הותיקה, ולחברים שכבר אינם בין החיים. הייתה אווירה אחרת וצנועה יותר. כשעמרם לוק ז"ל נפטר, בהספד עליו סיפרתי כשהייתי מנהל עמידר, הוזמנה העיר הנהלת עמידר. והוא אמר לי אני לא רוצה לארח אותם במסעדה. הוא אירח אותנו בבית הנוער, שם אכלו ילדי העיר ארוחת צהריים. מה שבישלו עבור אותם ילדים זה מה שאכלה המשלחת באותו יום. בפעם השנייה שהם התארחו אצלנו הוא ארח את כולם בביתו ועל חשבונו. פעם לא היה בזבוז. להבדיל מהיום שהכול נזיל ומאוד ראוותני."
מה משמח אותך?
"משפחתי, ילדיי ונכדיי מבחינתי זה "אשרי האדם השמח בחלקו". המפגשים המשפחתיים, הארוחות המשותפות בשבתות וחגים כשכולנו ביחד זה הדבר שמשמח אותי יותר מכל."
מה מעציב אותך?
"כשאנשים לא אומרים את האמת."
ספר על התרומה הכי משמעותית שלך בחיי העיר?
"ספינת הדגל המשמעותית ביותר מבחינתי שפתרנו בעיות של משפחות ברוכות ילדים. ולראייה בית שמש זכתה ברמה הארצית לפרסים רבים על פועלה בעניין זה. כל נושא הרחבות הדירות, העברה לדירות גדולות יותר. שהחלו לבנות דירות גדולות של 91 מ"ר. כל העשייה והעזרה לזולת. גם היום אני יכול לומר שאני עדיין עושה את זה בהתנדבות ובשמחה גדולה."
ערב הצדעה לפעילי המחתרת
בית שמש לאן?
"אני אוהב את העיר ואת המיקום הנהדר שלה. יש אנשים שאני חי איתם שנים רבות ומרוצה מכך. הקהילה אליה אני שייך מצוינת וטובה. אין לי ספק, שאם נהפוך את העיר למקום תיירותי היא תקבל מפנה אחר לגמרי. החלום שלי שיבנה כאן בית מלון, מאחר ויש הרבה מאוד מבקרים בכל האזור היפה שאנחנו גרים בו.
וכמובן, הבאת יזמים וחברות בתחום ההייטק ובתחומים שונים.
אני כל כך שמח ומברך על העובדה שמכללת השוטרים תיפתח בתחילת השנה, דבר שייתן תנופה לעיר. יגיע אלינו חומר אנושי מצוין והלוואי שיישארו לגור בעיר, אני רק לא בטוח שאנחנו כעיר ממש ערוכים לכך."
משהו אופטימי לסיום?
"מטבעי אני איש אופטימי, כל חיי הייתי כזה. אני תמיד חושב מחשבות טובות ושיהיה הרבה יותר טוב. העובדה היא שאני עדיין חבר במוסדות ציבור בהתנדבות וממשיך את דרכי. אני מקווה שהעיר תתפתח לכיוונים טובים, שתשרה בעיר אהבת חינם והאדם. שנהיה ערבים זה לזה. ובהזדמנות זו, אני מאחל לתושבי העיר חתימה טובה וחג סוכות שמח, ולכלל עם ישראל."
תעודת הוקרה
במהלך הראיון ניתן היה להבין כי עבודת הקודש בה היה עסוק בצעירותו במחתרת, רק חידדה אצל אוחנה את ההמשך הטבעי של תרומה לקהילה במהלך השנים ועד היום.
מבחינתי הראיון עם אוחנה הוא סוג של התרפקות על העבר. געגוע לימים אחרים, צנועים יותר, ערכיים ומלאי משמעות בבניין הארץ והחברה.
אוחנה לא הסכים לדבר על מה שקורה בעיר בית שמש של היום. הוא קשור בנבכי נשמתו לתושבים ועסוק בעזרה לזולת כל העת. כפי שאמר בדרכו הוא מאחל שהעיר תפרח למחוזות טובים יותר ותתפתח. והאמת, שמורת טבע כדמותו לא תשנה או תוסיף אם דעתו האישית תשמע.
כתושבת העיר, אני זוכרת אותו מימי נערותי, הוא נחשב לדמות נעימה שנתיבותיה שלום. היה מעניין ומרתק לשמוע אותו, "ועל הדרך" לעשות אתנחתא ערכית ולהבין שהיה פעם אחרת. הייתה ענווה, ערבות הדדית וסולידריות שנעלמה מנוף חיינו בשוטף. למרות שהיא קיימת רק בעיתות מלחמה קיומית נוסח 'צוק איתן'..
