אדם נהג ברכב בלי לקבל רשות מבעל הרכב ונפצע בתאונת דרכים. האם יהיה זכאי לקבלת פיצויים על תאונת דרכים, במידה ויגיש תביעה, או שמא בית המשפט- ידחה את תביעתו?

סוגית מתן ההיתר לאחר לנהוג ברכב מצויה במספר הסדרים בחוק. נראה כי פסיקת בית המשפט העליון קובעת מבחן גמיש, רחב ולא נוקשה בשאלה באילו נסיבות יש לראות פלוני כמי שהתיר לאחר לנהוג ברכב.

על פי הפסיקה מתן ההיתר לא חייב להיות מפורש ויכול להיות מכללא, ואף נפסק כי אי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת נהיגה ברכב ואי נקיטת צעדים של איסור אקטיבי, עשויים לעלות כדי מתן היתר מכללא.

החובות המוטלות על בעל הרכב:

בית המשפט ציין בפסיקתו כי חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה ברכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר בריכבו של הזולת. חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רשיון לרכב ורישיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה משנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו.

תאונת דרכים של נוהג ללא היתר- מה אומר החוק?

ישנם מקרים מיוחדים בהם אין צורך להוכיח רשלנות, כגון מקרים של תביעות על נשיכות כלבים או אספקטים שונים של תביעות ביטוח. כך הוא המצב בתביעות בגין תאונות דרכים, עם זאת, סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שכותרתו "הגבלת זכאותם של נפגעים" מונה מספר נפגעים שבמצבים שונים לא יהיו זכאים לפיצוי על פי החוק על אף שנפגעו בתאונת דרכים. בין היתר קובע כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב, לא יהיה זכאי לפיצוי לפי החוק. ואולם סעיף 7א' לחוק יוצר חריג-לחריג ומורה על כך שגם במקרה של נפגע שנהג ברכב ללא ביטוח, שעה שנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו ולא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע - או אז יהיה אותו נפגע זכאי לתבוע פיצויים.

מסעיף 7א' לחוק עולה כי כדי שנהג שהשתמש ברכב ללא ביטוח, שנפגע בעצמו בתאונת דרכים, יהיה זכאי לפיצוי מקרנית בגין נזקיו, נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון נהיגה ברכב בהיתר מאת בעליו או המחזיק בו; והשני חוסר ידיעה לגבי אי-קיומו של ביטוח. חוסר הידיעה מחייב הוכחת יסוד סובייקטיבי של חוסר ידיעה בפועל על כך שהרכב לא היה מבוטח ("לא ידע"); ובנוסף לכך יסוד אובייקטיבי לפיו "לא היה סביר שידע" כי לרכב אין ביטוח.

הלכה למעשה, מוקנית לנוהג – מכוח הוראת סעיף 7א לחוק – זכאות לפיצויים מן הקרן חרף הכיסוי הביטוחי החסר מקום שבו לא נסתרה תקנת הציבור בשל שנהג ברכב בהיתר ולא ידע, ולא היה סביר שידע, על היעדר הכיסוי הביטוחי. נראה כי הטעם המונח בבסיס הוראת סעיף 7א נעוץ, בין היתר, בגבולותיו של השיקול ההרתעתי. פיצוי לכל נוהג שנפגע בתאונת דרכים, אפילו לא ביטח את השימוש בו – אילו היה ניתן – היה מקטין את התמריץ למלא אחר חובת הביטוח וחותר תחת התכלית של פיזור הנזק. אך מקום שבו אין הנוהג יודע – בפועל או בכוח – על היעדר הכיסוי הביטוחי, אין תוחלת בהרתעה, ואין מקום להוצאתו אל מחוץ למעגל הזכאים לפיצוי. יתרה מזאת, בהיעדר יסוד נפשי של מודעות בפועל או בכוח למחדל הביטוחי גם אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם חמור הסותר את תקנת הציבור ומקים עילה לשלילת זכאותו.

הרתעת נהגים ללא היתר:

סעיף 7א' מגלם אפוא שיקולים הרתעתיים שנועדו לתמרץ את קיום ההסדר הביטוחי ושולל פיצוי ממי שנהג ברכב ביודעו שהוא לא מבוטח. מן העבר השני ובאופן עקיף מקפל שיקול התרעתי כלפי הבעלים והמחזיק של הרכב שהתירו את השימוש ברכב. מקום שאלו התירו את השימוש ברכב מקום שלרכב אין ביטוח עשויים לחוב כלפי קרנית בתביעת השיפוי שזו זכאית להגיש נגדם ככל שתחויב כלפי הנפגע, בהתאם לסעיף 9 לחוק. 

סעיף 7א לחוק חל לאמיתו של דבר על שני מצבים שביניהם מובחנות אפשרית באשר ליישום התכלית הסוציאלית: מקרה של נפגע-חי שהתכלית הסוציאלית לגביו ברורה למדיי; ונפגע שהלך לעולמו כתוצאה מהתאונה, או אז – מקום שעסקינן בנפגע שלא הותיר תלויים, התכלית הסוציאלית אינה עומדת במלוא תוקפה; ומקום שמדובר בנפגע שמת והותיר תלויים, קיים הסדר מיוחד שקבוע בסעיף 7ב' לחוק.

בעוד שנטל ההוכחה לקיומם של החריגים המנויים בסעיף 7 לחוק השוללים את הפיצוי, מוטל בדרך כלל על הנתבעת, הרי הנטל להוכיח את תחולת סעיף 7א' הוא על מי שטוען לתחולתו.

כיצד קובעים אם הנהג ידע או לא ידע?

סבירות אי הידיעה נקבע על פי מבחן מעורב בו משמשים עורכי דין תאונות עבודה בעיקר יסודות אובייקטיביים לצד מרכיבים סובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השימוש ברכב. שאלת אי-הידיעה נלמדת בין היתר מהיחסים ששוררים בין המשתמש ברכב לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, שבגינם נמנע הנפגע מבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי.

קיימת גישה לפיה, די במתן רשות ראשונית לשימוש ברכב כדי שכל נהיגה בו- גם זו החורגת מהרשות- תיחשב לנהיגה ברשות של בעל הפוליסה.

גישה זו נדונה בפסיקה בהקשר להרחבת חבותה של המבטחת במקרים של מתן רשות על ידי בעל הפוליסה לאחר שהלה נתן רשות לאחד נוסף. אולם יש הסבורים שניתן לעשות בה שימוש ניטרלי ללא קשר למטריה המהותית, מתוך נימוק כי מדובר בחזקה בעובדה שמקורה בניסיון החיים ובשכל הישר.

המאמר נכתב ע"י עו"ד רונן פרידמן.