מעשה שהיה כך היה: בעודה בשבוע ה-35 להריונה – שהיה הריון תאומים, בוצעה לאם בדיקת אולטרה-סאונד. ממצאי בדיקה זו העלו כי העובר מצוי במנח רוחבי עם ריבוי מי שפיר ושהעובר השני מצוי במנח ראש. שבוע לאחר מכן, בוצעה לאם בדיקת אולטרה-סאונד נוספת שהעלתה ממצאים דומים: העובר האחד, שמשקלו 2.5 ק"ג, מצוי במנח ראש ואילו העובר השני, שמשקלו 2.9 ק"ג, מצוי במנח רוחבי. 

שני התאומים נולדו בלידה נרתיקית, כאשר לידתו של אחד מהם הייתה כרוכה בביצוע היפוך פנימי ממנח רוחבי למנח אורכי, תפיסת הרגליים ומשיכתן כלפי מטה וכן בהוצאת הראש באמצעות מלקחיים. 

המום העיקרי ממנו סובל התינוק הינו פיגור שכלי.

לבית המשפט הוגשה תביעה באמצעות עורך דין רשלנות רפואית שעניינה טענה לרשלנות רפואית המתמקדת בהימנעותם מליידע את האם בדבר האפשרות לבצע את הלידה בניתוח קיסרי. טענה זו, כרוכה הייתה למעשה בשתי הנחות: האחת, לו הייתה האם מודעת לאפשרות ביצוע הלידה בניתוח קיסרי, הייתה היא בוחרת בכך. השנייה, ביצוע ניתוח קיסרי – ולא לידה וגינאלית – היה מונע את הנזקים שהסבה הלידה לתינוק.

האם חובה לתת ליולדת את מלוא האינפורמציה כדי שתבחר בין ניתוח קיסרי לבין לידה רגילה?

בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה של רשלנות רפואית בלידת מלקחיים הסיכונים לעובר ולאם, הכרוכים בביצוע היפוך פנימי או חיצוני הם בהחלט סיכונים מהותיים, וודאי אינם בגדר "סיכון נידח"". משכך, נקבע כי על הרופא היה ליידע את האם אודות דרכי היילוד האפשריות, לרבות ניתוח קיסרי, ולהסביר לה את הסיכויים והסיכונים הכרוכים בכל אחת מדרכי הלידה האפשריות, כדי לאפשר לה לבחור בעצמה את דרך היילוד המועדפת עליה.

באשר לסוגיית הקשר הסיבתי בין אי היידוע לבין מומיו של התינוק נקבע כי הקשר הסיבתי בהיבט הראשון – מה הייתה בחירת האם אילו היה נמסר לה המידע – ניתק משני טעמים: ראשית, האם לא העידה שלו היה נמסר לה המידע האמור הייתה היא בוחרת לעבור ניתוח קיסרי ולא לידה נרתיקית. שנית, בהינתן כי עמדת הרופא המטפל – התואמת כאמור את הפרקטיקה הרפואית הנוהגת – הייתה לבצע לידה נרתיקית, האפשרות היותר סבירה היא שהתובעת הייתה מקבלת המלצה זו ולא הייתה נוהגת בניגוד להמלצת רופאיה.

בנוסף, נקבע כי הקשר הסיבתי לא הוכח גם בהיבטו השני- דהיינו, לא הוכח שביצוע ניתוח קיסרי היה מונע את הנזק. בית המשפט המחוזי נדרש אף לשאלה האם קיים קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין מומיו של התינוק והשיב עליה בשלילה. אולם, חרף הקביעות בדבר היעדרו של קשר סיבתי, הוכרע כי הואיל ולא ניתנו לאם "הסברים אודות הסיכונים והסיכויים הכרוכים בכל אחת מדרכי הלידה האפשריות, בכלל זה ניתוח קיסרי" – קרי, הפרת החובה הקבועה בסעיף 13 לחוק זכויות החולה ופגיעה באוטונומיה – חויבו בית החולים והרופא המטפל בפיצויים.

האומנם הימנעות המשיבים מליידע את האם בדבר האפשרות לבצע את הלידה באמצעות ניתוח קיסרי גרמה לנזקי התינוק?

בית המשפט הפנה לפסיקה בנושא רשלנות רפואית שיתוק ארב וציין כי לשם הטלתה של חבות בנזיקין בגין רשלנות רפואית כלפי מטופל, יש להוכיח קיומם של יסודות העוולה: חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרתה של החובה ונזק הנוצר כתוצאה מההפרה האמורה. יסודות העוולה שזורים זה בזה. כל אחד מהם חיוני ונחוץ וכולם יחדיו מסתתים את עילת התביעה בגין רשלנות. במסגרת הדיון בהפרת חובת הזהירות – וליתר דיוק, הפרת חובת הגילוי – נצמצם את בחינתנו לשאלה הבאה: 

הפרת חובת הגילוי של הצוות הרפואית כלפי היולדת

האם הפרו הנתבעים את חובת הגילוי משנמנעו מליידע את האם בדבר האפשרות לערוך ניתוח קיסרי?

האם טענה כי הצוות הרפואי אינו יכולים לבחור על דעת עצמם לבצע לידה נרתיקית, אלא היה עליהם לספק ליולדת טרם הלידה את מלוא האינפורמציה הדרושה לצורך קבלת החלטה מושכלת – קרי, האופנים בהם ניתן לבצע את הלידה, לרבות עריכתו של ניתוח קיסרי.

הנתבעים לא הכחישו את עצם אי היידוע. טענתם התמקדה בצורך- או באי הצורך- ליידע את האם. 

טענה זו נתמכה למעשה, בשתי הנחות יסוד: ראשית, הפרקטיקה הרפואית המקובלת בנסיבות המקרה הינה ביצוע לידה נרתיקית. שנית, אין להציג בפני המטופל אלטרנטיבות טיפוליות, מקום בו  יש "קונצנזוס" בקרב הקהילה הרפואית בדבר "הטיפול המועדף". החלופות הטיפוליות תוצגנה רק כאשר הדעות הם חלוקות לכאן ולכאן באופן שווה.

הכרעת בית המשפט:

לאחר שבחן את חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, דחה בית המשפט המחוזי את עמדת הנתבעים לפיה אין להציג אלטרנטיבות טיפוליות כאשר יש קונצנזוס לגבי הטיפול המועדף וקבע כי בנסיבות אלה, על הרופא היה ליידע את התובעת אודות דרכי היילוד האפשריות, לרבות ניתוח קיסרי, ולהסביר לה את הסיכויים והסיכונים הכרוכים בכל אחת מדרכי הלידה האפשריות, כדי לאפשר לה לבחור בעצמה את דרך היילוד המועדפת עליה (הסברים כאלה כאמור לא ניתנו).

בית המשפט פסק כי תפקידו של הרופא לטפל בגוף המטופל אינו מקנה לו את זכות הבחירה בטיפול. ההפך הוא הנכון. האוטונומיה של האדם על גופו מעבירה אליו את האחריות לכוח ההכרעה. אף אין בפער הידע בין המומחה  לבין ההדיוט לשלול את זהות האחרון כבוחר, אלא לכל היותר לעצב את השיח ביניהם. בל נשכח, לבחירה בחלופה טיפולית אחת על פני אחרת השלכות לא רק על אורך חיי המטופל, אלא גם על אורח חייו.

עוד נפסק כי לידה נרתיקית עשויה להיות בגדר הפרקטיקה המקובלת אך אינה בהכרח הפרקטיקה המקובלת היחידה. עולם הרפואה הדינאמי, על חידושיו ופיתוחיו, יוצר כל העת פרוצדורות וטיפולים המעשירים ומרחיבים את מנעד האפשרויות העומדות בפני מטופל. מטבע הדברים, כרוכים הליכים אלה גם בסיכויים ובסיכונים ויש לשתף את המטופל ב"כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע.

בית המשפט סיכם את הדברים כך: השיח האמור להתנהל בין הרופא לבין מטופלו מסייע לא רק למטופל, להבין את מצבו ולהגיע להחלטות מושכלות, אלא גם למטפל, העשוי להיחשף כך למלוא הנתונים הרלוונטיים (ראו סעיף 18 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996) והרופא חייב להתעדכן לא רק על מנת ללמוד, אלא על מנת לשתף.

המאמר נכתב ע"י עו"ד רונן פרידמן.