יעקב אבינו צועד לארץ כנען בראש משפחה מבורכת ביותר. לפתע הוא מוצא את עצמו לבד, כמסופר בפרשה "וייוותר יעקב לבדו וייאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית, ל"ב, 25). בהיוותרו בגפו, נטפל אליו שרו של עשיו וניטש ביניהם המאבק הידוע.

במסכת חולין (דף צ"א.), אומר רבי אלעזר, שיעקב נותר לבדו כי הוא נזכר ששכח מעבר לנהר כלים פחותי ערך והוא שב לקחת אותם. מכאן אנו למדים שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, וזאת כי הם נזהרים ביותר שלא לגזול אפילו משהו משל אחרים. לפיכך הם מקפידים מאוד לשמר את ממונם, גם אם גופם נשמר פחות.

מי שגונב אוהב ממון, לא כן? אם כן, על אחת כמה וכמה שממונו חביב עליו מאוד. מהי, אפוא, כוונת רבי אליעזר, שבגלל שהצדיקים אינם גונבים, ממונם חביב עליהם?

הסביר רבי שלום שבדרון זצ"ל בספרו 'לב שלום' (פרשת 'וישלח', עמ' ש'), כי הצדיק אינו מחובר לענייני העולם הזה. כאשר יש בידו ממון, אין הוא חש אלא כאחראי מטעם המלך, שהפקיד בידיו ממון כדי לממן בו את צרכי המלוכה, ואי עולה על דעתו למעול בכספי מלכו האהוב. הצדיק מבין כי הכסף ניתן לו כדי לעשות בו מצוות ומעשים טובים, ולפיכך הוא שומר עליו היטב כדי לעמוד במשימה. לא כן מי שאינו מרגיש כאחראי או כשומר, אלא כבעלים, אין לו הרגשת חובה לשמור על הכסף, שהרי הוא הבעלים ומי יאמר לו "מה תעשה"?

זהו שאמרו חז"ל, שהצדיקים אינם פושטים ידיהם בגזל, אפילו בסרך גזל שיש בו חשש רחוק מאוד אין הם נוגעים, שהרי בעיניהם ממון אינו אלא פיקדון. רק מה שניתן להם מידי הבורא הוא הפיקדון החביב עליהם, אך מה להם ולממון אחר?

בדרך החידוד מוסרים בשמו: צדיקים רק ממונם חביב עליהם, אך רשעים - גם ממון אחרים חביב עליהם...

סרטון קצר לפרשה מאת ראש העיר, ד"ר עליזה בלוך

;feature=youtu.be

מתוך 'ותן חלקנו' שבהוצאת 'מאורות הדף היומי', כרך ק"א, כסלו תשע"ו, עמ' 129-130.