רח בן איש חי, רחוב שעמד השבוע בעין הסערה הציבורית. כתובות נאצה נכתבו על קירות, על גדרות, נגד עליזה בלוך, נגד שמעון גולדברג, הכל בעוון מימוש הריסת צו פינוי שניתן לבית כנסת והפך מאוחר יותר לצו הריסה. הריסת המבנה בפעם השנייה יצרה תולדה של סיפור בו עלו שוב הטונים בין החרדים לבין השוטרים.
חברי כנסת מש"ס גינו את השוטרים על התנהגות אלימה. המעניין הוא שאין לתושבי השכונה הזו שום שייכות או זהות פוליטית, הם בכלל לא מצביעים בבחירות. גם הם התפלאו מה פתאום פוליטיקאים תחבו את אפם לסיפור לא להם.
סיור בשכונה, ובזירה בה נבנה ונהרס בית הכנסת מגלה תמונה עגומה ומציאות די לא ברורה מצד השלטון העירוני. פיסת שטח, בין מבנה המשמש כחדר טרנספורמציה של חברת החשמל לבין שני קונטיניירים, שאריות של הקבלן והיזם של השכונה חבק יסודות צור, עליה נבנה בית כנסת. "אין לנו מקום להתפלל מספיק, אז מישהו ניצל את השטח הפנוי." אתה מבין שמדובר בשטח עירוני, לא שייך לאף אחד כאן בשכונה? אני מעיר, והתשובה: "אתה צודק, תן לנו שטח שאנחנו צריכים, אנחנו נבנה". הנה הסיפור האמיתי של השכונה, עוד שכונה בבית שמש שתוכננה לדירות בלי לתת בה את הצרכים הבסיסיים לקיומה. אכן. יש בתי כנסת שנבנו מפאנלים קלים. נבנו ביוזמות פרטיות, ועדיין אין הקומץ משביע את הארי. גם אלה לא ממש יכולים להיות גאוות שכונה חדשה.
"בסה"כ אנחנו רצים בית כנסת. יש היום כאן 12 בניינים ובכל בניין 30 דירות, יש בסה"כ שלושה בתי כנסת, לא מספיק מקום התפילה. היה כאן שטח ריק, שהעירייה רצתה למכור אותו או לתכנן עליו משהו של מפעל הפיס. לנו חשוב עוד בית כנסת. מישהו הקדים את העירייה והניח כאן מבנה לשמש בית כנסת. למי זה מפריע?" שואל מקשה תושב בשכונה הבוקר.
האיש שמעדיף לא להזדהות, מציע לי לבדוק אם ואיך ניתנו היתרי בניה לכל כך הרבה בניינים. הנה מה שהוא אומר: "השכונה הזו הוקמה אחרי שכונת חפציבה. בשתי השכונות אין מבני ציבור לכמות האוכלוסייה הגדולה. עליזה בלוך הייתה כאן לפני הבחירות, הבטיחה שהיא תטפל ותשקם את השכונות. עד היום לא עשתה כלום!!!."
שכונת חפציבה לא נבנתה בחופזה, היא נבנתה שלב אחר שלב, נבנו כמה בניינים, נמכרו ואוכלסו ואז עברו לחלק הבא של התכנית. באמצע, לא היה מי שידרוש צרכי שכונה בסיסיים. היום בנים בשכונה הזו עוד מקווה טהרה באמצעות עמותה. מיקומו, על גג גן ילדים.
נוכחות של עיתונאי בשכונה החרדית מיד יוצרת התקהלות, מביאה התגודדות, ושלא במפתיע, האנשים מוכנים לדבר. הכאב שם גדול. התלונות מוכחות, למשל, רחוב כזה סואן במכוניות ובאוטובוסים, אין אפילו במפר אחד, שלא לדבר על מעברי חצייה. ילדים חוצים את הכביש בכל מקום בו הם רוצים,
בצדי המדרכות יש גומות לעצים רק בלי עצים, משהו ירוק בעיניים. חניה אחת משמשת חניה לאשפה נודדת מהרוחות. "השטח הזה שייך לבניין הזה, הוא חניה למכוניות. העירייה ניקתה פעמיים ואמרה שיותר לא תנקה כי השטח הזה פרטי. מי ירד לנקות? אשתי? בטח שלא!!! אני בודאי שלא. שיישאר כך..." אומר לי תושב השכונה. ונעים לך אם יבוא אליך אורח... "לא איכפת לנו, העירייה צריכה לנקות" כך הם רואים את המציאות. "מבחינתנו שום דבר לא חשוב, בית כנסת הכי חשוב. מה שעשתה בלוך השבוע מעשה חמור. ואני מנסה להקשות, להשוות אותה להיטלר ימ"ש? האיש נבוך מעט מהשאלה, "אולי הגזימו, אתה לא מבין כנראה את החשיבות שאנחנו מקדשים לבית הכנסת. על הכול אנחנו מוכנים לוותר, על איכות החיים, על מעברי החצייה. בשבילנו בית כנסת זה קודש הקודשים".
בשני צדי רח בן איש חי בניינים גבוהים. אולי עשרים, אולי שלושים,, בהערכה כמעט אלף יח"ד. אפילו פינת שעשועים, מגלשות, סולמות, נדנדות. אין !!! מי שרוצה ירחיק לכת לרחוב ממעל. אבל גם שם יש בלי עין הרע כמות לא פחותה של ילדים. אז למה אין? ביקשתם? "תקשיב לי, אותנו לא מעניינים את אף אחד, העירייה צריכה לדאוג. אנחנו לא מבקשים מהם. שאנחנו נלך לבקש? אל תגזים!!"
שכונת סלונים, אנשים כאנשים מאוד נעימים לשיח. מידי שישי אני נהנה מהמוסיקה שהם משמיעים לפני כניסת השבת. שבת שלום מכריז הרמקול בקול אדירים ומבחינתם זהו, שבת קודש.
יש מצוקה חברתית אדירה, עליה איש לא ידבר. מצוקת מחסור במקום תפילה מרתיחה את דמם, ,אנחנו לא ישנים טוב מהמראות. אין לנו עניין להתנגח עם שוטרים ולא עם ממסד, רק שיתנו לנו את הצרכים שלנו".
רחובות השכונה מלאים בכתובות, בת ישראל הצנועה , כאן הולכים בלבוש צנוע. בכל כיכר, על כל קיר אבן, בכל צומת, חוזרים ומדגישים את הסיסמא הזו. אל הסיסמאות השבוע נוספו כתובות נאצה נגדל עליזה בלוך, נגד שמעון גולדברג. גם עליו לא חסו.
ואחרי הסערה, האם זוהי ההתנגשות האחרונה בין משטרה לבין תושבים. לפחות על פי מה שראינו העניינים בוערים, יש רתיחה גדולה שתתפוצץ יום אחד למשהו חמור יותר. אני לא רוצה לחשוב על היום בו יצאו אלפי חרדים לרחובות החילוניים הסמוכים.......
