יש מי שבשבילו יום ירושלים הוא יום חג, יש גם ולא מעט הם, שיום ירושלים הוא יום זיכרון, לאבא, סבא, אח, חבר שנפל.
שלושה נופלים מבני בית שמש נפלו באותו קרב, לא בטוח כלל שהכירו זה את זה, השלושה, יצחק ממן ז"ל, אלברט עמר ז"ל ופנחס קריספל ז"ל נפלו בקרב על אבו טור, שכונה ירושלמית במזרח העיר צפופה ומלאה שגבתה מחיר דמים יקר מבית שמש. הקרב על אבו טור, אחת מהמערכות הקשות והכבדות כמו הקרב על גבעת התחמושת, חקוקים בזיכרון הקולקטיבי של שחרור ירושלים. היום אנו שבים לאחד הימים בסיפורי הגבורה של הכוחות שלחמו תוך חירוף נפש, גילוי עוז וגבורה למען איחודה של ירושלים לנצח.
מיכאל קריספל שאיבד את אבא ביום הזה הוא האחראי, המפיק ומוציא לפועל את אירוע הזיכרון באנדרטת השבעה ברחבת בית העירייה הישן. אזרחות טובה, אבל וגם, קשר אישי לאנדרטה עליה מונצח אביו המנוח פנחס קריספל הי"ד אשר נפל בקרב על ירושלים יחד עם ששה שמות, אלברט עמר, יצחק ממן, אלברטו מורלי, יוסף גילה, דוב אופנהיימר וחיים אוחיון, ז"ל, בסה"כ שבעה נופלים במלחמת ששת הימים.
היום, יצאנו לפגוש את בנו של אחד הנופלים, מיכאל קריספל, בנו של פנחס קריספל ז"ל. סיפור שלא ייאמן, מלא התרגשות כאב וצער.
ב־5 ביוני 1967 החלה ירדן במתקפה על ירושלים. היא הפגיזה מבנים במערב העיר, וכבשה את ארמון הנציב שהיה עד אז בשליטת האו"ם, פנחס ז"ל היה אחד הלוחמים בחטיבה הירושלמית עליה הוטלה המשימה החשובה לשחרר את ירושלים. אחד המפקדים מתאר את הרגשת חייליו : "רוב החיילים היו ירושלמים והרגישו שהם מגנים בגופם על יקיריהם בבית... עם פתיחת המלחמה השיב הקו באש חזקה לפי הוראות אלוף הפיקוד 'להשיב באש באותו הכלי שיורים עליך". ממש כך הרגיש גם פנחס קריספל במהלך הקרבות. אחת מנקודות המפתח בהכנת הלחימה היא העובדה כי שכונת אבו-טור הייתה שטח בנוי ומיושב, ועבור שחרור השכונה נדרשו כוחות שיודעים להילחם בתוואי לחימה כזה. החייל פנחס קריספל היה באותה עת כאשר כוחות הצבא הפעילו כלים כבדים כולל טילים שהכריעו את העמדות הירדניות. חיילי ירדן השיבו אש, שגרמו לחיילינו אבידות קשות מאוד. "אחד הפגזים נפל בסביבת אבא ז"ל" מספר מיכאל, בנו שהיה אז בן 8 בלבד ואת סיפורי הגבורה והלחימה לומד מהרצאות ומקריאה של מפקדים ששרדו את התופת ההיא. "אבא היה באותה שעה עם המפקדים של הפעולה המתמשכת באבו טור, הוא עמד על גבעה לתצפת לקראת המשך הקרבות. למזלו נחת במקום פגז הדף, הוא נפגע, הספיק לבקש מהמפקדים בקשה אחת, אחרונה. "תודיעו לאשתי כמה שיותר מאוחר." למה? רחל קריספל, רעייתו של מיכאל ילדה את בנה הקטן, משה שמו, שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה. אבא פנחס גויס לצה"ל לשירות מילואים שאיש לא ידע מועד סיומו. מתאר הבן מיכאל בהתרגשות: "אפילו טיפת דם לא יצאה ממנו, לפני מותו חשב על אמא, חשב על הילדים. אנחנו חמישה אחים, בת אחת וארבעה בנים. הגדולה בת 9, אני הייתי אז בן 8 בלבד." כך זוכר היום מיכאל בנו את אותו יום, כז באייר, היום השני לקרבות על ירושלים "הוא נופח את נשמתו, ועל מה חושב. איך לא להכאיב לאמא".
"אמא רחל, חיכתה להודעה כלשהי מאבא. אז לא כמו היום, כאשר התקשורת הייתה זמינה. את הד"שים (ד"ש עם שיר) מהחזית קיבלנו באמצעות הרדיו, אמא המצפה, הדואגת והמתגעגעת הלכה מידי יום למרכז המסחרי, שם היה בית הקפה של אחים קטורזה. ברדיו היו שומעים דשים מפי החיילים, ככה בכל יום של המלחמה ואחריה במשך עשרה ימים אמא צפתה לשמוע את קול אבא, הבעל האוהב שיעלה לשידור וימסור סימן חיים כלשהו. ככה במשך כל ששת ימי הלחימה, ככה גם עוד עשרה ימים אחרי המלחמה, הדשים זרמו מעל גלי התר, רק קולו של פנחס קריספל ז"ל לא היה ביניהם.
שבעה עשר יום אחרי סיום המלחמה, כאשר עם ישראל חוגג את הניצחון הגדול על האוייב שצר על מדינת ישראל הקטנה הגיעה הבשורה המרה והכואבת. מספר מיכאל הבן: "הייתי בדרכי לבית הספר, גרנו אז ברח' הנשיא ראיתי שורה של חיילים צועדים לכיוון הבית שלנו, לא הבנתי בהתחלה מה ובשביל מה באו. לפתע אני שומע צעקות. אני ילד בן 8, שומע את הצעקות, ומחליט לחזור הביתה. אני רואה את אמא בוכה צועקת מחזיקה את אחי הקטן בידיה, אז נמסרה לנו ההודעה הקשה על נפילת אבא. את התמונה הזו לא אשכח בחיים. זה היה מצמרר, מזעזע."
"אני זוכר את היום הזה הרבה בשל הדרך המוזרה להודעה, המלחמה כבר נגמרה, כולנו עקבנו בדריכות ושמענו שהמלחמה נמשכה ששה ימים והדי הקרבות נבלמו ונאלמו. 17 ימים אחרי סיומם מגיעים חיילים להודיע על נפילת חייל בתחילת המלחמה? וזה היה אבא שלי....!!! היום הייתה קמה שערורייה ציבורית, איך מודיעים על נפילת חייל שבעה עשר יום אחרי נפילתו. אנחנו הבנו, הסבירו לנו שאבא ביקש לפני מותו לא להכאיב ולא להציק לאמא המאושרת מלידת בנה החמישי רק בחלוף זמן.".
הקרב על אבו טור אחת מנקודות המפתח בהכנת הלחימה היא העובדה כי שכונת אבו-טור הייתה שטח בנוי ומיושב, ועבור שחרור השכונה נדרשו כוחות שיודעים להילחם בתוואי לחימה כזה. עדויות מהקרב הזה קובצו בחוברת 'גדוד אפור אחד' אותו הוציאו לוחמים בגדוד שנתיים אחרי הלחימה, וזהו אחד הקבצים הבודדים שאותרו ובהם סיפור החטיבה, שם מונצחים ומוזכרים כל הנופלים בחטיבה והם היו רבים.
אמא, וחמישה ילדים קטנים, הגדול בן תשע, וכך בסדר יורד עג שלושה חודשים נותרו יתומים. האמא רחל שנפטרה לבית עולמה לפני כ-15 שנה לקחה איתה עצב לא קטן, ועם זאת מאושרת בגידול ילדיה, כולם מגדלים משפחות לתפארת. אחד אף משמש בתפקיד בכיר בחברת בינוי.
