מאת: יהודה גובני
אצלנו ישנם ימי זיכרון וישנם ימי זיכרון שבין ימי הזיכרון.
כך, במהפך דרמטי אחד, אנחנו מעתיקים את התכונה, מתייצבים לרגלי הדגל השמוט, פורטים גיטרה נוגה, שומעים את השמות, שמות הנופלים, מתוודעים לקרובי המשפחה בריטואל המספדים והסופרלטיבים: 'הוא היה' ו'הוא היה' ו'הוא היה'- כך, בקול בוכים שמוסיף לחלוחית לעיניך הניבטות, הבוהות, התוהות, התמהות.
ואני בבית שמש של הבומים המרוחקים, משייט לי בהדחקה, רחוק מנטאלית מהממ"ד הביתי - עניין של פסיעה שמתורגמת לפער של עמק או הר.
השגרה מתחילה לשחוק,לסדוק את הסנטימנט. הצמא לשפיות מקטין את החרדה, מטפיח בך תחושת זילות במערך המוקפד של הוראות העורף.
כן, אנשים אינם סובלים שממה ושיממון.אנשים אינם יכולים להידמות לשטח הפתוח, שכל תחייתו המחודשת היא במטח הצונח עליו חדשות לבקרים, פוער בו עוד גומה בסיזיפיות שאינה מצמיחה דבר מרגביו החבוטים.
יום שני בערב.
מהדורת חדשות.
הכול בסימן 'צוק איתן'.
סוג של אוטופיה ביזארית, מתעתעת. אין גנבים ואין רוצחים ואין מושחתים ואין אנסים, ואין מיני אקטואליה סדרתיים וצפויים עד להעיק.
אני מתכנס לי במתחם הטקס הווירטואלי, בקטע ארבע המרצפות האינטימיות, כאן, במבצרי ביתי,שוטח את כפות רגליי היחפות בהתרסה על השרפרף הכנוע – מעין יום זיכרון שהוקדם בעל כורחו, והמנגינות, הדקלומים והשמות שמעדכנים את השיש טרם זמנו...
