כבר אמרנו,  ורק  בגלל שזו ההיסטוריה של העיר אנחנו חוזרים על כך.  נאומיה של ראש עירנו ד"ר עליזה בלוך מלוטשים וערוכים היטב היטב לחדור לכל אוזן, בודאי למי שנוכח במעמד מרגש כמו ליל זיכרון.

מאירוע לאירוע, ובכל אירוע חייבת ראש העיריה להתאים את עצמה למעמד ולנוכחות שבו. הנה דבריה במעמד  הטכס בליל הזיכרון.  בלוך  למדה את המקום,  הציגה את הנפשות כאילו היא גדלה עמם.  אפילו  אני שגדלתי על המסורת של רח' השבעה, אנדרטת השבעה, גיבוריה  החללים, לא ידעתי  את שמו השני של יוסף גילה- בגדדי.  ומה נעים היה לשמוע ממנו גם היכרות אישית, עם רעייתו של דובי- הוא דוב אופנהיימר ז"ל.

הפעם בשונה מהעבר, הגיעו גם נבחרי ציבור חרדיים.  וזו תופעה לכשעצמה מבורכת.  האם השינוי הפוליטי בעיר  שיכנע אותם?  ממש לא חשוב, נוכחותם חשובה ללכידות ואחווה העירונית ביום הזה במיוחד, בודאי בשאר הימים.  

הנה הנאום המלא למי  שלא הגיע ושוקל  כיצד לתכנן לעמו את לוח  הזיכרון שלו בשנה הבאה בע"ה שנחיה אמן.

מכובדיי, משפחות שכולות, נכי צה"ל. חברים וחברות יקרים.

אנו פותחים את טקס יום הזיכרון בזיכרון ובהצדעה לנופלי עירנו בששת הימים. כאן באנדרטה שנבנתה לכבודם בעיר בית שמש. אנו מתחילים זאת כאן, 52 שנים לאחר הניצחון האדיר שנתנו לנו הנופלים, ונתנו לנו כלל חיילי צה"ל וכוחות הביטחון שלחמו אז. כבוד והצדעה לאלה שבמותם ציוו לנו המשך וחיים.

מלחמת ששת הימים טבועה כניצחון אדיר. שעה שצבאות ערב ניסו להשמיד את מדינת ישראל מכל עבר, וב"ה חיילנו הצליחו להשיב מלחמה. בזכותם שבנו לנחלת אבותינו. חזרנו לירושלים ולמקומות הקדושים.

אך יש כאלה שהמלחמה הזו צבועה אצלם בשחור ובדם. אלה שאיבדו את היקר להם מכל. כי מלחמה היא מלחמה. מלחמה היא עצב ושכול וכאב שלא ניתן לשאת לאדם הפרטי. ועל אף העובדה שמדינה החפצה בשלום ובעצמאות חייבת להיות נכונה בכל עת למלחמה, הכאב שנצרב במשפחות הנושאות עימם יום יום את הזיכרון, לא ימחה לעולם.

אנו עומדים כאן ומזכירים את הגיבורים שלנו.

את טוראי דוד, דוידו סלמה. שנפל בכ"ז אייר תשכ"ז. בן עשרים בנופלו.

את טוראי חיים אוחיון, שנפל גם הוא בכ"ז אייר תשכ"ז. גם הוא רק בן עשרים בנופלו.

כמה כאב לחשוב על חיים שנגדעו באחת. על נערים שאך סיימו את בתי הספר, וליבם מלא אהבה וחלומות ותקוות. והכל נשבר.

את אברהם עמר, לוחם מילואים. אהוד על כל חבריו ומפקדיו. הניח אחריו אז אשה ושלושה ילדים קטנים שנשאו ונושאים עימם יום יום את זכרנו. נפל בכ"ו אייר תשכ"ז. בן 23 בנופלו.

את אברהם אלברטו מורלי, שעלה מספרד והתגייס לצה"ל. נפל בכ"ו אייר כלוחם מילואים בשריון. בן 22 בנופלו.

את יששכר דב אופנהיימר. דובי. תלמיד ישיבת כפר הרא"ה ומרכז הרב. נפל ברמת הגולן כחייל מילואים בא' סיון תשכ"ז. הניח אחריו אשה בן ובת והוא בן 28 בלבד. משפחתו וילדיו נוצרים יום יום את זכרו.

את פנחס קריספל, שעלה לארץ ממרוקו. הקים משפחה לתפארת ובנו עשה ועושה רבות לקיום טקס זה בכל שנה ושנה. נפל כחייל מילואים בקרב על אבו טור בירושלים בכ"ז אייר תשכ"ז והוא בן 32 במותו. הותיר אחריו אשה וחמישה ילדים קטנים.

את יוסף גילה בגדדי, שעלה לארץ מסוריה ושירת ביחידה קרבית מיוחדת. מספרים עליו שהצבא היה ביתו השני והוא תרם והתגייס בכל הזדמנות. נפל כחייל מילואים בקרב על אבו טור בירושלים בכ"ז אייר תשכ"ז והוא בן 31 במותו. הותיר אחריו אשה ושתי בנות.

את יצחק חביבי ממן, שעלה לארץ ממרוקו. נפל כחייל מילואים בקרב על אבו טור בירושלים בכ"ז באייר תשכ"ז. בן 39 במותו. עד יום מותו טיפל במסירות אין קץ במשפחתו ובאמו והותיר אחריו אשה וארבעה ילדים.

אנו עומדים כאן 52 שנים לאחר מותם אך הלב נחמץ, והקול נסדק. החיים הללו לא יחזרו לעולם. אך עלינו לנסות ולחשוב כל הזמן, כיצד אנו מגשימים את חלומותיהם. כיצד אנו יוצרים במדינה שלנו, בעיר שלנו, מקום טוב יותר.

כיצד נדליק נר זיכרון שהוא נר חיים עבור אלה שנתנו לנו את מדינת ישראל על מגש של כסף ושילמו על כך בחייהם. וכפי שאנו עושים זאת כלפי אלה שאינם איתנו, עלינו לעשות זאת כלפי אלה החיים עימנו כאן היום.

מכובדיי, אנו עומדים כאן היום בכאב עצום ובראש מורם בזכות קורבנם. כל אחד ואחת מאיתנו יקח החלטה אחת קטנה, להיות טוב יותר, בזכות הקדושים הללו.  יהי זכרם ברוך ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

ראש העירייה בעצרת שתע"ט