אושר כהן, מורה ומחנכת בבית הספר ז'בוטינסקי, בפוסט הזדהות עם תושבי הדרום, אחרי האזעקה שנשמעה היום בבית שמש.
"אזעקה בשעות הצהריים, מחבקת את נויה, ויורדת במדרגות במהירות שלא ידעתי שקיימת עד לעבר המקלט.
בדרך אמא שלי צועקת מלמעלה: "אושר לא לרוץ עם נויה לא לרוץ!!"
זאת הייתה הריצה שהרגישה לי הכי ארוכה שיש, כאילו שהיא לא נגמרת. המדרגות ממשיכות וממשיכות ואני רק מחכה ומתפללת להגיע.
מגיעים, המקלט סגור. אני הראשונה שהגיעה, וזה לא שהוריי גרים בקומה הראשונה.
זה אינסטינקט של אמא, בעיקר אם היא חרדתית כמוני. כל דיירי הבניין לחוצים ומפוחדים, ממתינים שיפתחו את המקלט.
ואני שומטת את ראשי על הקיר, ונושמת. מבינה רק עכשיו מה קרה כרגע.
עד אז פעלתי על אוטומט. בעלי והוריי הגיעו, אחרי שלקחו את הזמן להביא לי בקבוק מים ולנעול נעליים.
אני ירדתי יחפה. מי חשב על זה בכלל.
הם לוקחים את נויה ממני, נותנים לי לשתות ואנחנו עולים לבית. אני נזרקת על הספה ומתחילה לחשוב.
הרבה מחשבות רצות לי בראש.
עוד לא מספיקה לעבד את מה שקרה, עשרות אזעקות של אמבולנסים ברחובות, נויה בוכה בהיסטריה.
כנראה היא חשבה שזאת האזעקה שנשמעה כאן לפני מספר דקות, אני מחבקת אותה והיא נרגעת.
22:15
הרגע הנחתי אותה לישון במיטתה בחדרה כמו שהיא תמיד רגילה. אך הפעם היא בכתה, מין בכי מוזר כזה. הושיטה את ידיה אליי ורצתה שארים אותה.
הרמתי, היא חיבקה את צווארי חזק, שכבתי לידה במיטה שלי, 2 שניות והיא נרדמה כשהפרצוף היפה שלה בתוך הפרצוף שלי.
ועכשיו אני כותבת את הפוסט הזה,
וחושבת לעצמי איך תושבי הדרום חיים את המציאות הבלתי נתפסת הזאת?!
זאת לא מציאות. זה לא חיים. זה באמת לא נתפס ולא הגיוני.
אנחנו עברנו פה בבית שמש אזעקה אחת, תושבי הדרום סופגים מטח של רקטות ושומעים אזעקות עשרות פעמים ביום.
למה ילדיהם חיים בצל הפחד התמידי?
למה שלווה ורוגע הם מונחים שהם לא כל כך מכירים?
למה ילדים צריכים לישון מפוחדים?
ולמה הורים צריכים לישון מודאגים?
לביטחון ילדיהם. להגן על חייהם.
הלוואי שנתעורר למציאות וחיים של שקט תמידי ורוגע פנימי.
מציאות בה ילדים ישחקו בחצר ללא צורך להיות בקרבת מחסה.
מציאות בה כולנו נרגיש 'עצמאות' לחיות במדינתו.
כפי שבא לנו, מבלי לחשוש, מבלי להסס."
