גם למי שמכיר את הנערים וגם למי שפגש אותם לראשונה מעל גבי הפוסטרים הייתה תחושה שמדובר במשהו קרוב, שצריך לעשות משהו, לקוות, להתפלל, לעודד, לחבק.
כשאנחנו אחרי הלוויה ועדיין בתוך ימי השבעה יש תובנות שיכולות לייצר מהאסון הזה צמיחה ומשמעות עמוקה להמשך.
הראשונה, אביו של גלעד אמר ביום שישי האחרון שהיו להם ויכוחים ביניהם, אף פעם לא נדע אם יהיה זמן לסגור את הוויכוח או אי ההסכמה, למדנו שהיכולת שלנו לתכנן את החיים היא מוגבלת, ננסה להיות תמיד ביחסים טובים עם האנשים החשובים לנו, לסגור דברים לא להשאיר כעס פתוח.
השנייה, רצח על רקע לאומני הוא לצערנו חלק מההוויה הישראלית של מדינת ישראל שעדיין לא גמרה להילחם על קיומה, אך בחלקים התלויים בנו כל אחד ואחת צריך לבדוק האם הוא עושה את הכול, אבל את הכול בשביל לשמור על גופו, על חייו. האם אנחנו מקפידים ליסוע על פי החוק, לא לעלות על טרמפים עם זרים, להכניס לגוף שלנו חומרים מזיקים. נראה לי שלפחות את מה שתלוי בנו חובה עלינו לעשות ולשמור, יש מספיק אויבים וסכנות שאינן תלויות בנו.
שלישית, לא בטוח שניתן היה להציל את הנערים, אבל ההבנה שלאחר שהנער התקשר ואמר שחטפו אותו, מוקדנית במשטרה התייחסה אל זה בזלזול והמשיכה לענייניה, מטרידה מאוד את כולנו, עבורנו זהו שעור חשוב באחריות שאדם לוקח על עצמו, לא משנה במה, פקיד, אחות, מוסכניק, מורה, עיתונאי, רופא, שוטר, חיל, ההבנה שכל רגע וכל אירוע הוא ה100% של עצמו ולכל אירוע יש לתת את כל המשקל ואת מלא הרצינות. תקראו לזה אחריות, תקראו לזה מקצועיות, מסירות. תרבות ה"יהיה בסדר" ו"אם כרגע לא בודקים אותי אז לא נורא", או "ישלמו לי אותו דבר בכל מקרה", כל אלה חייבים להיפסק. אנחנו אף פעם לא יודעים מה המשמעות של הרגע הקטן.
ואחרון חשוב, ראינו בשבועיים האחרונים הרבה חיבוק, הרבה אהבה והרבה דיבורים על אחדות ואהבה, האסון הצליח לחבר, לייצר שותפות גורל גם בין אנשים שלא מכירים וגם בין ברי פלוגתא, זה רגע שמחייב את כולנו בשאלה גדולה: האם אנחנו מוכרחים אסון בשביל להתאחד? בשביל לחוש את כאבו של האחר? בשביל שיהיה אכפת לנו? בשביל להיות אמפתי? האם אנחנו לא יכולים לחשוב במושגים של הכלה, הבנה, רגישות, אכפתיות בשעות רוגע, אני לא משוכנעת שאנחנו חייבים את החמס בשביל זה.
ברור לי שמבט עומק מחייב של כל אחד מאיתנו פנימה יכול לעשות זאת.
שיהיו לנו בשורות טובות
עליזה בלוך
