הכל התחיל לפני 20 שנה כשהייתי בת 13 וחצי. יום חורפי אחד יושבת לראות את התוכנית של דודו טופז ז״ל, כדי לדעת מי הלהקה שתופיע אצלו שרק יומיים קודם הייתה עליהם כתבה במעריב לנוער. ואז, המסך נפתח, בחור יפה תואר עם שיער ארוך ופס כחול/סגול וחולצת מלמלה מופיע לי מול העיניים, ומאותו הרגע החל הטירוף.

הייתי בכיתה ז׳, תלמידת מחזור א׳ של 'ברנקו וייס', וכמעט חצי מהשכבה התאהבה בהיי פייב, אי אפשר היה שלא. לכל אחת היה את הפייבוריט שלה, ורוב הבנות, אהבו כמובן אמיר. 3 וחצי שנים של הערצה אין סופית שכללה איסוף חומרים, ישיבה מול הטלויזיה והוידאו להקליט כל דבר קטן על הלהקה, הופעות, התכתבות עם בנות מכל הארץ.

איך אמיר כתב פעם? ״להיות קטן זה הכי כיף בעולם״, אז ממש ככה. אחרי הפירוק המשכתי לעקוב אחריו והלכתי להצגות שלו. עם השנים נפתח הפייסבוק והאינסטגרם ופתאום הכל נגיש. לפני שנה וחצי שהודיעו על האיחוד, היינו בעננים. פתחנו קבוצות וואטס אפ אחרי שהייתה רק קבוצה של מעריצות בפייס, ועדכונים מפה ועד מחר.

ואז הודיעו שאמיר התאשפז ועדיין לא ידעו מה יש לו, שלחנו לו זר לבית חולים, וסוף סוף הוא גם אישר אותי בפייס שהוא ממש פעיל בו. הרגעים האלו שהוא היה עונה לי, הייתי מאושרת עד הגג. ואז ההודעה הנוראית - סרטן, וכולם המומים, ועושים הפרשות חלה וברכות ותפילות, ואז בזכות בן זוגו שהתעקש לבדוק שוב - אין סרטן וכולם שמחים. ואז ההקרנה של הסרט ״ההמתנה לחיים״ שעקב אחרי כל הסיפור בסינימטק בחיפה, הגעתי עד לשם, כשבאנו להצטלם הוא ישר אמר לי ״תעשי עם השפתיים״, הרי התרגלתי להצטלם ככה כמעט בכל התמונות שלי בפייס, והוא כמובן, כנראה שם לב להכל.

מאז נפגשנו עוד כמה פעמים, אם זה בהרצאות שלו, בחתונה, ביום הולדת, וגם מפגש שהוא ארגן, ושם הוא אמר לי שהוא חולה עליי, אפשר לא להתרגש מזה? ראיתי אותו פעם אחרונה בחודש שעבר בהרצאה שלו, וכמובן היום, בדרכו האחרונה, בהבימה ובלוויה, היה כל כך קשה. אני עדיין מרגישה כמו בתוך חלום שנמשך כמה ימים ואף אחד לא רוצה להעיר אותי. 
אמיר היה בן אדם מקסים, יפה מבפנים, והכי יפה בעולם מבחוץ. צנוע, עומד תמיד על שלו, דורש צדק. היה בו לב רחב שמכיל כל כך הרבה. 
אהבתי, ואמשיך לאהוב, לנצח.
יהי זכרו ברוך.