בעלת הנחלה היא אישה מבוגרת ובנה מתגורר איתה. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של מטה יהודה תבעה אותם בגין סדרה ארוכה של עבירות בנייה: הסבת לול למחסן בהיקף של 140 מ"ר, הסבת חלק מלול לבית מגורים בגודל של 60 מ"ר, תוספת בנייה לבית קיים בהיקף של 125 מ"ר (לא בשימוש), הצבת מכולה בגודל 12 מ"ר המשמשת כמחסן.

בא כוח הוועדה המקומית דרש לקנוס את בעלי הנחלה בסכום של 75 אלף שקל, התחייבות על סך של 75 אלף שקל לא לבצע עבירות בנייה והתחייבות להסדיר את עבירות הבנייה בתוך שנה.

שופטת בית המשפט השלום בבית שמש, מאיה אב-גנים ויינשטיין, הרשיעה את הבן בעבירות הבנייה וקיבלה את ההסבר כי האם היא חולה סיעודית אשר אינה יכולה להתייצב בבית המשפט.

הבן טען כי יש להקל בעונשו משום שאין לו כסף לשלם: “אני עובד בעבודות מזדמנות. הייתי אסיר במשך שש שנים ושלוש שנים. היום קשה למצוא עבודה כאסיר משוחרר. אני גרוש משלם מזונות, יש לי שני ילדים. אמא שלי סיעודית ואני מתגורר איתה בבית כי אין לי כסף לממן בית משלי. אין לי חשבון בנק. אני לא זכאי לביטוח לאומי. אין לי רכוש ואין לי שום דבר".

השופטת קבעה, “אין להכביר מלים בדבר חומרתן של העבירות על חוק התכנון והבנייה ועל הצורך באכיפה הולמת...במקרה שלפני פגע הנאשם בערכי שלטון החוק והסדר הציבורי, אך מידת הפגיעה אינה חמורה".

השופטת החליטה להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם וקבעה כי ישלם קנס בסך של 12 אלף שקל בלבד ב-60 תשלומים (200 שקל בחודש), יחתום על התחייבות להימנע מעבירות בנייה בהיקף ששל 12 אלף שקל למשך שנתיים, והורתה לנאשם להסדיר את עבירות הבנייה ולהרוס את אלה שלא יצליח להסדיר בתוך שנה. (באדיבות בקיצור)