דן צברי בראיון אישי ומרגש על הניסים והצער על אובדן החיים בשתי התקריות.
דן צברי, בן 46, נולד וגדל במושב נחם. אשתו שרון נולדה בקיבוץ סמוך לצפת ועברה יחד עם הוריה למושב 'חמרה' שבבקעת הירדן.
דן ושרון הורים לשלושה ילדים: הבכור ירדן בן 22 סיים שירות צבאי ב'גבעתי' כלוחם, ליעם בן 18 במכינה קדם צבאית, ועופרי תלמיד בכיתה ו' בביה"ס 'לוי אשכול'.
דן עובד ככימאי באזור התעשייה, בחברה שמייצרת חומרי הדברה לשימושים שונים. שרון עובדת כמנהלת חשבונות בנווה אילן.
לאחר הנישואים דן ושרון עברו להתגורר בישוב 'חמרה', סמוך למשפחתה של שרון. באותן שנים דן עבד כשוטר במשטרה. הם התגוררו בישוב כעשר שנים ולאחר מכן עברו לבית שמש.
דן צברי
החיים בישוב בשנים הראשונות
"המושב חמרה הוא מושב ירוק מוקף בדשאים מסביב. מושב יפיפייה, עם נוף פסטורלי. ישנם שם עמקים מוריקים בחורף וצהובים בקיץ. הקיץ שם היה חם מאוד, הטמפרטורה הייתה מגיעה אפילו ל-45 מעלות, אבל היה כייף לגור שם. המושב נמצא על גבעה שמשקיפה אל עבר כפרים ערבים. היחסים עם הערבים היו טובים ותקינים, יחסי עובד - מעביד ואף יחסי חברות, וזאת עד לאינתיפאדה של שנת 2000 ".
חייהם של דן ושרון התנהלו על מי מנוחות. דן השתחרר משירותו במשטרה, עבד בחברת 'שקם' והיה סטודנט למקצוע ההיי טייק בי-ם.
בתאריך 29/11/2002 בשעה 22:00 לערך, דן חזר מלימודיו בי-ם, בעליות למושב כשהוא בתוך רכבו, מחבל שעמד בצד הכביש פתח לעברו באש חיה ובצרור ממושך של יריות.
דן משחזר בהתרגשות את הרגעים הקשים של הירי לעברו:
"אלה היו רגעי אימה. ראיתי את המחבל יורה לעברי. הרחתי את ריח אבק השריפה שעלה ממטר הכדורים שהוא ירה. השמשה שמולי נפגעה כמובן מרסיסי הירי. הצלחתי להשתלט על הרכב, המחבל עלה על הכביש המשיך לירות לעבר הרכב. היריות פגעו ברכב והכדורים חוררו את כולו. נפצעתי מכדור שפגע בגבי ומרסיסי הירי. למזלי נפצעתי פציעה קלה, כאשר הגיעו לפנות אותי לבית החולים ביקשתי לראות את שרון אשתי ואת הילדים, נפרדתי מהם ונסענו לבית החולים".
איך הרגשת באותם רגעים?
"קיבלתי את הפציעה מאוד קשה מבחינה נפשית. למרות ששירתי בצבא כלוחם והייתי פייטר, חשבתי על זה שאני נשוי ואב לילדים ושנפצעתי בבית שלי, במקום שאמור להיות מוגן עבורי ועבור משפחתי, זה ערער אותי מאוד מבחינה נפשית".
היית מאושפז למשך תקופה?
"לא אשפזו אותי ואף שוחררתי לביתי באותו הלילה, כי כאמור הפציעה הייתה קלה".
אז מה בעצם הציל אותך?
"בשנת 1971 בן דודו של אבי שקראו לו דן, היה חייל בסיירת 'חרוב' ונהרג בעת מילוי תפקידו בבקעה. יומיים לאחר מותו, אני נולדתי וקראו לי על שמו. במשך כל ימי חיי, זה ליווה אותי. דמותו של דן ז"ל הייתה עולה בזיכרוני לעתים קרובות. דן נפל לא רחוק מהמקום שבו המחבל ירה בי. בזמן שהמחבל ירה לעברי הרגשתי כאילו שמישהו עומד לידי וסופג את הכדורים במקומי. זה לא יכול להיות שנורו כל כך הרבה כדורים ונפצעתי קל. כל האוטו היה מחורר, וכל מי שראה אותו, היה בהלם ולא האמין שיצאתי בפציעה קלה".
חודשיים וחצי לאחר שנפצע קל, התקבלה בישוב התרעה על חדירת מחבלים לישוב.
דן עם אשתו שרון
חודשיים אחרי הירי על רכבך מתקבלת התראה על חדירת מחבלים לישוב. איך מרגישים באותם רגעים?
"כשיש התראות על חדירת מחבלים לישוב, התושבים מתבקשים לכבות את האור, ולמי שיש נשק הוא מתבקש לשאת אותו. בערך בשעה 19:30 השכבנו את הילדים לישון ולפתע שמענו יריות עזות. הילדים ושרון הסתתרו מתחת למיטות ואני הסתובבתי בבית עם הנשק שלי. אביה של שרון שימש אז כסגן של הרכז הביטחון הצבאי בישוב, כשהוא קיבל את ההתרעה על נגיעה בגדר של הישוב, הוא הגיע עם הרכב למקום יחד עם חייל. הם ראו מולם אדם שהיה לבוש כחייל צה"ל מדוגם למשעי. החייל שהסתבר מהר מאוד שהוא מחבל, החל לירות לעברם. הם הסתובבו במהירות עם הרכב והמחבל רדף אחריי הרכב המתרחק כשהוא ממשיך לירות לעברו".
לאן נסע אביה של שרון עם הרכב?
"הבית שלנו היה קרוב לאזור, וחמי נכנס עם הרכב לסככה של החצר שלנו. הוא והחייל יצאו מהרכב, ומסתבר שהמחבל הצליח להגיע קרוב אליהם ולצערנו הרב הוא ירה בחייל למוות. שרון ואני, ראינו מחלון הבית את מה שארע ואת החייל נופל. אביה של שרון שהצליח להסתתר, הזעיק עזרה למקום".
היכן היה המחבל באותו הזמן?
"המחבל היה עדיין בשטח והוא החל לירות לעבר הבית שלי. שרון הסתתרה עם הילדים מתחת למיטות ואני הייתי דרוך עם הנשק. שמעתי מבחוץ קולות של תושבים שמגיעים למקום. באותו הזמן ראיתי דרך חלון גדול שהיה לי את המחבל שהיה לבוש כחייל מנסה לחדור אלינו לבית והוא ניסה לפתוח את ידית החלון. אנשים מבחוץ צעקו וירו לעברו. הוא ברח מסביב לחצר, ירה בבלוני הגז ורץ לבית השכנים. הבית שלי התמלא בגז ולא יכולנו לנשום. שרון פתחה את החלון. הגיע למקום ג'יפ צבאי ושרון צעקה לעברם שהבית מלא בריח חריף של גז ושאנחנו חייבם לצאת מימנו. החיילים ביקשו שנצא מהחלון. תוך כדי שהילדים ניסו לצאת מהחלון המחבל שחזר למקום, החל לירות לעברם. הילדים נשכבו על הרצפה וזחלו עלייה עד שיצאו מהבית אל הג'יפ שהמתין להם והסיע אותם משם".
מה עשית באותו הזמן?
"אני נשארתי בבית, לא יכולתי לצאת".
המחבל היה עדיין מחוץ לביתך?
"המחבל נכנס לביתה של השכנה שגרה סמוך אליי, יתכן גם שהוא היה שם לפני שהוא הגיע אלינו ולאחר מכן הוא נכנס לשם בשנית. הוא ירה למוות בבתה, יעל, שהייתה בת 12 ופצע קשה את האם, מירי, שנפטרה במסוק בזמן שפינו אותה לבית החולים. בפעם השנייה שבה המחבל נכנס לביתם הוא התבצר שם. אני יצאתי מהבית ופגשתי את אביה של שרון. לא ידענו היכן נמצא המחבל. לאחר מכן הגיעו כוחות גדולים של צבא וירו למוות במחבל שהתבצר בבית השכנה".
"האירוע הסתיים עם שלושה הרוגים לצערנו הרב. מירי ז"ל השכנה הייתה חברה טובה של שרון אשתי. מירי טיפלה בבתה יעל ז"ל שהייתה ילדה שקיבלה חינוך מיוחד והיא עשתה זאת במסירות אין קץ, ולצערנו הרב שתיהן הלכו לעולמן יחד. כואב מאוד עליהן ועל החייל שנהרג".
שרון עם שלושת הבנים
כמה זמן לאחר המקרה עזבתם את הישוב?
"המתנו לסיום שנת הלימודים של הילדים, עזבנו את הישוב ועברנו לגור בבית שמש".
הזיכרונות הקשים מהאירועים שעברה משפחת צברי ממשיכים וימשיכו ללוות אותם למשך כל ימי חייהם, ויחד עם זאת הם זוכרים תמיד שארע להם נס גדול מאוד.
