ספיר אלמליח, בת 23 וחצי. רווקה. סטודנטית שנה ראשונה ללימודי אחיות באוניברסיטת ת"א. בתם של אהרון ולימור. אמה של ספיר עובדת במשטרת ישראל ואביה עובד ככבאי בתחנת הכיבוי בעיר. לספיר יש שני אחים תומר ונעם, תלמידים בבית הספר.
בצבא שירתה במודיעין שדה כחובשת במשך שנתיים.
מה את יכולה לספר על תפקידך בצבא כחובשת?
"הייתי נותנת את המענה הרפואי הראשוני לחיילים, ומענה לפלוגות הלוחמים בעת הצורך. הייתי יורדת לשטח ומטפלת בחולים, או בנפגעי תאונות בגזרה".
את זוכרת מקרה מרגש במיוחד מהשירות שלך כחובשת?
"אחד מהמקרים שטיפלתי בהם היה מקרה של חיילת שנתקפה בהתקף של פרכוסים, בעקבות מחלת האפילפסיה. זה קרה לה במהלך מסדר שיגרתי. קפצתי לפלוגה, טיפלתי בה ונתתי לה את הטיפול הכי טוב שיכולתי לתת ופיניתי אותה לחדר מיון. החיילת חיבקה אותי במהלך כל הנסיעה למיון, וזה היה מרגש".
"במסגרת שירותי הצבאי התנדבתי גם במשך תקופה במגן דוד אדום בבית חולים "הדסה עין כרם", במחלקת ילדים חולי סרטן".
איך הרגשת כלפיי הילדים החולים והתפקיד שביצעת?
"הילדים האלה היו פשוט הכול בשבילי. מצבם הרפואי כל כך קרע לי את הלב, והרגשתי שאני רוצה להעניק להם את המקום החם והתומך ולהעלות בפיהם בכול יום חיוך מחדש. ההתנדבות הזאת העניקה לי סיפוק עצום ובמהלכה נתקלתי במקרים לא מעטים, שאני מנועה מלדבר עליהם".
מה רצית להיות כשהיית קטנה?
"מגיל צעיר הרגשתי זיקה לעולם הרפואה. כשהייתי ילדה קטנה ראיתי לצערי תאונת דרכים קשה. זה היה בכביש 10, הייתי בערך בת תשע. חזרנו מסבתי, חבר של אבי הקפיץ אותי לבית. ראיתי שני אנשים שרועים על הכביש, גבר ואישה, וילדים קטנים שצעקו בכאב: "אמא, אמא! זה בערך מה ששמעתי ומסביב הכול היה מלא דם. הקולות האלה מהדדים עד היום במוחי. המראות הקשים האלה, גרמו לי לרצות לעזור ולסייע לנפגעים, ולהצליח להעניק תקווה לאנשים שאיבדו אותה. הרגשתי שאני רוצה לקום ולהציל חיים של אנשים".
לאחרונה התחזקת מבחינה דתית. מה הוביל אותך לזה?
"תמיד הייתה לי זיקה כלפיי הדת. לפני כחצי שנה נסעתי עם אמי לאומן שבאוקרינה. הביקור שם גרם לי להרגיש שזאת הדרך שבה אני רוצה להמשיך את חיי. חוויתי שם שמחה טהורה ואושר".
את מפעילה דוכן שנקרא "דוכן אהבת חינם", איך הגעת לזה? מה מטרת הדוכן?
"הגעתי לסטטוס של אדם בשם, איתן פסקר, שפרסם שהוא מקים דוכן ברעננה, דוכן של "אהבת חינם". אהבתי את הרעיון, יצרתי אתו קשר, הוא הגיע לבית שמש והביא לי את האביזרים של הדוכן. הוא אדם מקסים שפועל בהתנדבות ואני שואפת להיות כמוהו. בכל יום שישי, אני מקימה דוכן שמטרתו להרבות "אהבת חינם" ברחובות העיר ולא משנה מאיזה רקע והשקפה האדם מגיע, ללא הבדל גזע, דת ומין. בדוכן אני מחלקת מסר חיובי שכתוב על פתק ומצורפת לו סוכריה, ואני מעניקה אותם לאנשים עם חיוך רחב. האנשים מגיבים בחיוך ובשמחה. בהתחלה כשראו אותי לא האמינו שזה קיים ללא רווח ותמורה, ושלא עומדת מאחוריי הדוכן הזה איזושהי עמותה. הדוכן מעניק לי תחושת הנאה וסיפוק, ותחושה של קירוב לבבות".
איזה מסרים לדוגמא רשומים בפתקים הללו?
"לדוגמא: "אמרתם להורים שלכם שאתם אוהבים אותם היום? לא אמרתם? התקשרו אליהם עכשיו". דוגמא נוספת: "העבירו את החיוך שקיבלתם עכשיו, לאדם אחר ברחוב, על מנת שגם הוא יחייך". "אין שום ייאוש בעולם". ועוד..."
אביך אהרון כבאי בתחנת הכיבוי בעיר. היכן הוא היה בימים של השריפות ומה עבר עליו ועליכם בני המשפחה?
"אבא שלי סייע במשך השבוע בין היתר, בשריפה הגדולה שהתרחשה בבית מאיר, שריפה שבה כידוע נשרפו בתים ונגרם נזק גדול לרכוש. וגם בנווה אילן. האווירה בבית הייתה קשה. היינו לחוצים ודאגנו מאוד. לאבא לא היה פנאי להתקשר אלינו. הוא היה מצלצל לשתי דקות. חיכינו שכבר יופיע בדלת ויגיד שהסיפור הזה נגמר ושהוא חוזר לשגרת היום יום שלו ואלינו המשפחה שמחכה".
מה המוטו שמלווה אותך בחיים?
"אין שום ייאוש בעולם כלל. לא משנה מה קורה בחיים, תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהגיד תודה".
