איך קבעתי תור לרופא לבן שלי בשעה 8? איך האמנתי, ולו לרגע, שאצליח לעמוד במשימה הזאת?
אז נכון, הוא השתעל כל הלילה... ובכל זאת...
קמתי ברבע לשמונה. התארגנתי הכי מהר שיכולתי. ייאמר לזכותו שהוא התארגן די מהר. ואז התחלתי לחפש את הכרטיס המגנטי שלו, והמשכתי והמשכתי, אבל חוץ מבזבוז זמן לא ייצא מזה כלום.
כשישבנו בתוך הרכב השעה כבר הייתה שמונה וחמישה... בסביבות שמונה ועשרה רק הגענו אל המזכירות הרפואית כדי לבקש אישור זמני במקום הכרטיס המגנטי. רק שלא יהיה שם תור, קיוויתי, אבל כמו תמיד בחוקי מרפי הכול השתבש.
הדרך מהבית לקופת החולים שתמיד פנויה הייתה פקוקה, ובמזכירות הייתה תור. לרופאה כבר חיכו אנשים...
ראיתי שישבו שם שתי מזכירות. אצל אחד מהן יישבה אישה ואישה נוספת חיכתה, ובשנייה ישב אדם אחד בלבד שהמזכירה ניסתה לקבוע לו תור דרך האינטרנט.
נעמדתי מאחוריו, במרחק שיאפשר לו פרטיות ואם זאת לא יעלים אותי מהשטח.
"אמא, אולי תשבי?", הציע הבן שלי, "קשה לך לעמוד"
"לא, לא, זה בסדר", אמרתי. הרי אם אשב יגיע מישהו שלא יראה אותי ואז אגש אל המזכירות במקרה הטוב מחר.
אלא, שאז זה קרה.
כאילו שבכלל לא עמדתי שם.
אל המזכירה הגיעה, בצעדים מהירים, אישה צעירה, לא נחמדה במיוחד [בלשון המעטה] שהתקרבה קצת יותר מידי לאיש שישב שם [ואולי לא רצה שיידעו למה, בעצם, קובעים לו תור], והתחילה לדבר.
האיש שתק. המזכירה מיהרה לענות לאישה. נדמה שכולם נבהלו מהטון ומהחוצפה שלה עד שלא אמרו דבר. אבל מה לעשות שלי יש פה גדול.
"עקפת אותי בתור", אמרתי, "אני נראית לך שקופה?"
לפתע הפכה העוקפת החצופה וה'עיוורת' להיות גם חירשת. היא לא ראתה ולא שמעה אותי, המסכנה.
או אז פנתה אליי המזכירה השנייה, שהתור אצלה התפנה בינתיים.
"איך אני יכולה לעזור לך?", שאלה בחיוך נעים. הנחמדות שלה עמדה בניגוד מוחלט אל ההתנהגות של הבחורה החצופה שלא יכולתי לשתוק.
"איזה כיף לראות שיש גם אנשים נחמדים!", אמרתי "אני צריכה כרטיס זמני לבן שלי."
"על מה את מדברת?", שאלה המזכירה שלא הבינה למה התכוונתי,
"הבחורה שעומדת שם", הסברתי, "נכנסה לפה ועקפה אותי וגם את האיש ההוא כאילו אנחנו אוויר!"
או אז התרחש נס והבחורה החצופה שהייתה לחירשת-עיוורת החלה לראות ולשמוע.
"אני הייתי פה לפנייך", היא אמרה בכעס, "את שקרנית", הוסיפה והתחילה לקלל אותי.
"אני נשבעת לך שהייתי כאן לפנייך", עניתי ללא היסוס והרגשתי את עצמי בוערת מבפנים. המזכירה ניסתה להמשיך, "מספר הזהות של הבן שלך?", כמו במחזה סוריאליסטי למדיי. המזכירה שעמדה מולי דיברה איתי, המזכירה שעמדה מול הבחורה החצופה דיברה איתה, והבחורה בכלל הייתה מרוכזת בי... ואני? אני הייתי בעיקר מבולבלת ועצבנית. התחשק לי לרסק לה את הפרצוף עם איזה אגרוף!
"את יכולה פשוט להתנצל", אמרתי לה, "את קיבלת תור וגם אני כבר קיבלתי תור, אז פשוט להתנצל!"
"את עקפת אותי ואני הייתי פה הרבה לפנייך", היא אמרה והוסיפה לקלל
שאלתי את הבן שלי מי היה קודם. "אנחנו", הוא אמר בביטחון, אף שהיו לו כל הסיבות שבעולם להפוך לאילם בדיוק אז או לשכוח שאני אמא שלו מרוב פחד מהחצופה שהחלה לצאת מדעתה.
האגו שלי זעק- מלחמה, מלחמה! להחזיר לחצופה! להעמיד אותה במקומה!
השכל ענה לו- בשביל מה? כבר קיבלת תור. את אצל המזכירה. בשביל מה להתעמת? לא חבל על האנרגיה השלילית ובזבוז הזמן?
האגו והשכל רבו עד שהשכל הקר ניצח.
[יש לציין שסביר שזו הייתה הפעם הראשונה עבורו, ודאי מאוד התרגש],
החלטתי לשנות את הגישה.
"יכולת להתנצל, את יודעת?", פניתי לחצופה בעדינות בשקט, "גם אני עקפתי פעם מישהו בטעות בתור ופשוט ביקשתי סליחה, אבל לא נורא. אני סולחת לך גם בלי שתתנצלי. ובכלל, שיהיה לך יום מקסים מותק, וחיים נפלאים! אני מאחלת לך כל טוב ובהצלחה בחיים!"
נראה שהחצופה לא צפתה את המהלך הזה. היא לא הבינה מאיפה כל זה נחת עליה ולא ידעה מה להגיד. היא נראתה כל כך המומה עד שהפכה אילמת ממש וסוף כל סוף סתמה את פיה. המזכירה הוסיפה לטפל בי ומשם רצנו לרופאה שלמזלנו עוד הסכימה לטפל בנו.
הייתי בטוחה שאמשיך להיות עצבנית במשך כל היום, או לכל הפחות עוד כמה שעות. שהאגו שלי יזעק חוסר צדק, שהגוף שלי ירעד מזעם, אלא ששלווה בלתי מובנת אפפה אותי.
וגם התחושה שלמדתי שיעור לחיים:
כשמישהו בא ברע, למה לא לבוא בטוב? רע לא ייצא מזה...
