החלטתי להביא לילדים שלי אוכל בריא לתפילת ראש השנה. לקחתי לחמניות, פירות, ירקות הכול חתוך יפה ומוגש בכיף.
באמצע התפילה נגשו אליי הילדים בבקשה לקבל את האוכל שלהם [איכשהו לילדים תמיד ברור שהם הולכים לקבל אוכל, בעצם, בכל אירוע], אז נתתי להם את הלחמניות והפירות והירקות.
את הבעת האכזבה שהשתלטה על פניהם אין בכוחי לתאר כאן.
"מה?! זה הכול?"
"אני אפיתי אותם בעצמי", אמרתי על הלחמניות
"איפה הממתקים?", הייתה השאלה
"זה לא בריא אז לא קניתי"
"לכל שאר הילדים יש ממתקים"
"וכל שאר הילדים יישבו שעות אצל רופא השיניים", הוספתי בחיוך, אבל זה לא עזר. גורלי נחרץ, בכל אופן בכל הקשור לילדים. מקווה שלפחות אלוקים שפט אותי לטובה בכל הסיפור.
הבטתי סביבי. כל הרצפה הייתה עמוסה ומלאה בשקיות ממתקים ריקות מכל הסוגים. למה, חשבתי לעצמי, אבל זה לא עזר לי. הילדים לא נגעו בלחמניות ובפירות. לבסוף אני וחברותיי אכלנו את הפירות והירקות, ובעוד שהממתקים חסרי הערך נזללו בנדיבות, הלחמניות היקרות מצאו את עצמן בפח.
ביום כיפור כבר התנהלתי אחרת. החלטתי 'לחזור בתשובה'...
הפעם אצייד את הילדים בים של ממתקים וחטיפים, לא בריאים יותר ולא בריאים פחות...
אלא שרצה הגורל ושעה לפני היום הגדול נזכרתי ששכחנו לקנות אותם, את הממתקים. ובבית, אין.
מה עושים?!
ניגשים אליי הילדים, 'את זוכרת שהבטחת שיהיו ממתקים הפעם'
"כן" עניתי. זוכרת, כן.
לא נידבתי מידע.
למחרת בבוקר התחלתי לחשוב מה עושים.
ואז עלה בי הרעיון!
הכנתי לכל ילד שקית עם כל מה שמצאתי בבית [שאריות של ממתקים, אולי אפשר לקרוא לזה], עוגיות מהחג הקודם מצאו את מקומן לצד שני חופנים נדיבים של שוקולד צ'יפס ועדשים, קוביות שוקולד, כמה סוכריות מציצה... כל מה שהצלחתי לגייס.
נתתי לילדים הקדמה. "מדובר על שקיות הפתעה בלתי שגרתיות" הסברתי "לאף ילד לא יהיה דבר כזה, רק לכם, אתם הכי מיוחדים!" הוספתי בגאווה.
חיכיתי לצליפות השוט הדמיוניות. חיכיתי לביקורת. אבל דבר לא הגיע.
ואז הרגשתי אותו, חיבוק!
מה הולך פה?
כשהגענו לתפילה שוב הייתה הרצפה מלאה שקיות מכל טוב. ואז הילדים שלי שלפו את האוצר שלהם.
ראיתי את הבת שלי עומדת באמצע, בין עשרים ילדים בערך, מחלקת להם דברים מהשקית שלה. נהנית מאוד מתשומת הלב.
נכנסתי לתפילה, יצאתי כעבור שעה והיא עוד הייתה שם, גם כעבור שעתיים עוד מצאתי אותה שם. מסתבר שחילקה עדש עדש, פצפוץ שוקולד ועוד פצפוץ. היא הפכה להיות מלכה. ילדים שהחרימו אותה [שעד עכשיו אני לא מבינה למה], אמרו שהם מצטערים מעומק הלב [כך שעל הדרך היא גם גרמה לילדים לחזור בתשובה ביום כיפור], ילדים שלא הכירה רצו להיות חברים שלה... כך הייתה למרכז העניינים לכמה שעות.
את הבן שלי לא ראיתי.
הוא הגיע אליי באמצע תפילת נעילה הנועלת את היום הקדוש, ואולי גם את הדין שלי.
"אמא, אני אוהב אותך!" הוא אמר והוסיף חיבוק ונשיקה [לפתע לא התפדח כלל] "אף אמא לא הביאה כאלו שקיות, חילקתי הכול, אני מתנצל לא אכלתי שום דבר ממה שהבאת, אני מודה, אבל לא חשוב, זה היה כיף מאוד. בזכותך הפכתי להיות הילד הכי מקובל כאן!"
וכשננעלו שערי מרום ידעתי שנחתמתי לדין טוב,
לפחות בעיני הילדים שלי...
