"בוקר קשה, קמתי עם תחושה של כאב וגעגוע עצום אלייך.
כן, אלייך אחותי עדי הקטנה .
עדי, 13 וחצי שנה זכיתי להיות אחותך הגדולה.
13 שנה היית בת, אחות, נכדה וחברה לתפארת.
גדלנו לתוך בית שההורים שלנו חירשים אילמים.  
בגיל 12 יצאתי לאולפנה ואת נישארת עם יהודה וחיים בבית עם ההורים.
מהר מאוד תפקדת כמו אמא קטנה. 
לכול מקום התלוות להורים ותרגמת להם. היית כמו הפה והאוזן שלהם.
כמה שהיית מיוחדת באופייך וביופייך.
ילדה מלאה בתלתלים זהובים ועיניים כוחולת והחיוך התמידי שלך כבש את כולם.
אני מתגעגעת לשיחות הטלפון שלנו, שהייתי מתקשרת בערבים לשאול מה קורה ואיך הולך בבית.
אני מתגעגעת ללילות בהם היינו ישנות ביחד, מיטה ליד מיטה, והיינו צוחקות  ומדברות עד שנרדמות.
אני מתגעגעת לימים שהיינו רבות ומתווכחות עד שהיית מתקשרת לסבתא שתגיד לי להפסיק.
אני מתגעגעת לימים שהיינו משפחה קטנה ומאושרת.
שהחיוך של אמא ואבא היה חיוך אמיתי.
בתאריך ד' באדר ב' תשנ"ו 13/3/1997 הגיע היום שבו אחמד דאקסמה, חייל ירדני רוצח נתעב, החליט לקטוע לי את החיים בבום אחד.
זה היום שבו נרצחו את וחברותייך בפיגוע האכזרי הזה.
שירי. יעלה. קרן. נירית. סיון. נטלי .
וקטע לנו את החיים.
החיים כבר לא אותו דבר .
קשה לחיות שיש חור עצום בלב שמיום ליום רק גדל.
כל יום אני מציירת לי תמונה - איזו אמא היית? 
מה היית עושה ? כמה ילדים היו לך? ולמי הם היו דומים? 
החיים היום מלאים בדמיונות כי זה מה שנישאר.
רק זיכרון, דמיון ותמונות.
הבוקר הזה התבשרנו שהרוצח שלך עומד להשתחרר.
הכאב הורג אותי, הכול צף ועולה. 
אני מבטיחה לך עדי שלעולם לא נשכח ולא נסלח.
לעולם לא נשכח את היום הארור הזה.
אני מאחלת לך אחמד דאקסמה שתחייה בייסורים ובכאב.
לא ניצחת, שיהיה לך ברור!!
אנחנו לא נפסיק להנציח ולזכור את 7 הבנות.
קטעת את החלום אך לא את הזיכרון ואנחנו נמשיך את הדרך שלהן.
עדי שלי,
תישמרי עלינו מלמעלה ותשלחי רחמים להורים ולסבתא. הימים האלה החזירו אותנו ליום הארור הזה .