"עישה בת איזה ורבי חיים מור-יוסף היתה כבת שתים עשרה שנים עת בא לבקש את ידה אבי משה ביטון זכרונו לברכה. הילדה הקטנה הזו גדלה בסקורה שבהרי האטלס. היא נולדה למשפחת מור יוסף המפוארת. אביה, סבא שלנו, רבי חיים מור יוסף, אהב אותה עד מאוד. אמא סיפרה תמיד עד כמה אביה החדיר בה את אהבת התורה ואהבת ארץ ישראל. "ארץ ישראל אל עזיזה" היתה אומרת תמיד.

בגיל 13 שנים נישאה לאבא, ילדה את בכורתה כשהיתה בת 14, איבדה אותה במרוקו ובמסעה לארץ ישראל נשאה ברחמה את אחותינו הבכורה שולמית. ארבעה עשר בנות ובנים נוספים הולידה אמא. היא זכתה לגדל רק שלושה עשר. היא לא זכתה לגדל את מלכה, אחותנו החטופה, שאותה הרבתה אמא להזכיר ולהתגעגע אליה. אמא כבר לא תזכה לשמוע חדשות אודות מלכה. אולי נזכה אנו ובכך נביא מזור לנפשנו הפצועה ולנשמתה עלי עדן.

אמא היתה לנו, באורחות חייה, במעשיה ובאמירותיה לנס ודגל.

בלי אומר התוותה לנו דרך חיים.

ללא אומר, בגידול אינטנסיבי, מלא אהבה ורוך, מלא חמלה וחסד, הורישה לנו את ערכיה.

אמא היתה אשה דעתנית מאוד. לא נתנה למאן דהוא , כולל רבנים, לבלבל אותה. היא היתה צוק איתן של מוסר אנושי שינק מן המעיינות העמוקים של יהדותה וממורשתו של אביה, סבא רבי חיים.

כששאלו אותי מנין לי עמדותי הקרויות לעיתים "שמאלניות" הצבעתי על אימי כעל מקור השראתי. אנשים לא הבינו ואינם מבינים שלא צריך עומק של השכלה על מנת להיות בני אדם במובן הפשוט והנאצל של המילה.

אמא לימדה אותנו לאהוב את האדם באשר הוא אדם.

יש לי הרבה רגעים מכוננים עם אמא, רגעים שעיצבו את אישיותי. אחד מן הרגעים האלה לא יישכח לעולם; שאלתי את אמא מה היתה עושה אילו היתה נתקלת באדם לא יהודי פצוע בשבת. האם היתה מסייעת לו גם אם הדבר היה כרוך בחילול שבת.

אמא ענתה ללא היסוס וללא כחל וללא שרק – בוודאי.

תשובה זו נחרתה בנפשי לעולמי עד והיא צרבה בי לתמיד.

אמא לא היתה רק אישה מוסרית מן המעלה הראשונה. חוט מתמיד של חסד היה משוך לאורך חייה ללא הפסקה.

ידענו, אנו הילדים, רק מקצת מזה.

כמו אצל אבא, שגם הוא עשה מעשי חסד רבים שסופרו רק אחרי מותו ונתגלו במקרה על ידינו, כך אמא ;

סיפר לי לאחרונה אחד מבני בית שמש הותיקים, הידוע בכינויו "אבו ליס ", שלעולם הוא לא ישכח מה שראה בסופרמרקט המקומי עת אישה שלא היה לה מספיק כסף לשלם עבור קניותיה אמא שילמה עבורה בעומדה בתור לקופה. וזה סיפור אחד מיני רבים.

לפני שנים רבות ייסדתי עיתון מקומי. "עיתון אחר" היה שמו. נלחמתי בשחיתות ובאי צדק ללא הרף , עד שהעליתי את דאגתה של אימי. היא שאלה, מתוך אהבה טהורה של אמא, "למה לך"? ותשובתי לאמא היתה תמיד: "הכל בא ממך."

אמא לא הבינה ב"איזמים" למיניהם; סוציאליזם, מרקסיזם, סולידריות ושאר מושגים אקדמיים. אבל היא חיתה יום יום את המושגים האלה שנבעו מאמונתה היהודית העמוקה בדבר ערבות הדדית, צדקה, חסד, שויון.

רדיפת הצדק של אמא היתה לשם דבר. לא יכולה היתה לראות עוול ולא להתקומם נגדו. היא חינכה אותנו לאיכפתיות יתרה . היא הטיפה לנו, בעיקר במעשיה, שלא להפנות את המבט אל מול מעשי עוולה אלא להישיר פנינו אליהם ולהילחם בם.

במעשיה ובאמרותיה היא הניחה את יהדותה על הבסיס הנכון , על בסיס המוסר היהודי, שבמרכזו "בצלם אלוהים ברא את האדם" .

היא הקפידה בקלה כבחמורה לא רק בענייני כשרות , שבת ומועדים אלא בעיקר במצוות ובאיסורים שבין אדם לחברו.

אבא שלנו נפטר במוצאי יום הכיפורים, אמא שלנו נפטרה היום לפנות בוקר.

כמה סמלי הדבר שבין פטירתה לבין פטירת אבא משתרע יום הכיפורים שאינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו.

בכל שנות חיי לא נתקלתי במעשים שעליהם אמא היתה צריכה לבקש סליחה ממאן דהוא. ובכל זאת, הקפידה לבקש ערב יום הכיפורים סליחה ומחילה מבני האדם באשר הם.

היא היתה מן הנעלבים ואינם עולבים.

כמדרש חז"ל: "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים,

עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. .

אמא נפטרה מהעולם כמעט בחטף.

כל כך מתאים לה שלא להיות לעול על אף אדם.

באה לעולם ויצאה מן העולם כשהיא לא חייבת דבר לילוד אישה כלשהו.

קשה אפילו להתחיל ולדמיין את חיינו ועולמנו ללא אמא. הדבק המלכד, האדם הרחום, האדם האוהב.

אמא השאירה חותם בלתי נמחה על כולנו.

אני מקווה שנזכה אנו, בנותיה, בניה, נכדיה וניניה, להאיר ולו במקצת את עולמנו באור מעשיה וערכיה".