ימי ניסן כולם, הם ימי שמחה לישראל, בתקופות העבר ההווה והעתיד, כי באחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים של שנים עשר שבטי ישראל הקריבו את קרבנותיהם לחנוכת המזבח, ולמחרת היום השנים עשר, כלומר, ביום י"ג בניסן, היה יום אסרו חג שלהם, (יום אסרו חג הוא היום שאחר החג), ויום י"ד בניסן הוא ערב פסח.
ולאחר מכן החלו שבעת ימי הפסח, ויום כ"ב בניסן הוא אסרו חג של הפסח, ובניין בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו, יהיה ביום טוב ראשון של פסח, ועל כן הוא יום שמחה לדורות עולם.
ואף על פי שאסור לעסוק בבניית בית המקדש ביום טוב, שהרי הבנייה כרוכה בכמה מלאכות האסורות בהחלט בחג, מכל מקום, בית המקדש השלישי עתיד להיבנות בידי שמים, ודבר זה הוא אפשרי ביום טוב), וכפי שנאמר, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", וככתוב, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וחנוכת בית המקדש השלישי תהיה נמשכת שבעה ימים, ותתקיים רק לאחר שבעת ימי הפסח, משום שאי אפשר לשמוח בחנוכת בית המקדש בימי פסח, שהרי אין מערבין שמחה בשמחה. (ומטעם זה אסור לעשות שמחת נשואין במועד), נמצא שכל ימי חודש ניסן מקודשים לימי ששון ושמחה לישראל, ולכן אין ראוי לומר וידוי ותחנון לפני השם יתברך בימים אלו, ולפיכך גם לא אומרים "נפילת אפיים" בתפילה כל ימי חודש ניסן.
וכמו כן אין גוזרים על הציבור תענית בחודש ניסן, אבל נוהגים להתענות אף בחודש ניסן ביום הפקודה לאביו או לאימו. (כלומר, ביום האזכרה של אביו ואמו, נהגו להתענות לעלוי נשמתם, ותענית זו, אין לבטלה אפילו בחודש ניסן).
