לכל אחד מאתנו יש איזה פחד סמוי [או לא סמוי], שיושב בתוכו. יש אנשים שמפחדים מכלבים, יש כאלו שמפחדים מחושך אבל עוד יותר מפחדים להודות בזה, יש כאלו שמפחדים לעשות טלפונים, אחרים מפחדים פחד מוות מהחמות שלהם וכאלו שמפחדים מהמינוס אז פשוט לא מסתכלים אף פעם בחשבון.
מה שבטוח עוד לא נולד האדם שלא מפחד מכלום.
זה נורא לפחד, כן? כן ולא. יש בזה גם משהו טוב, תחשבו על זה רגע. זה הופך את החיים שלנו למעניינים יותר, לא?
אני אתן לכם דוגמא.
לבן שלי יש שני פחדים גדולים, כלבים וים.
איך אפשר לגרום לילד שכל כך מפחד לטבול את קצה הבוהן שלו בים להיכנס לשם מרצונו החופשי?
הפתרון די פשוט, בסופו של דבר.
הלכנו לים. הקטנה הייתה בים, הגדול נשאר בריחוק ממנו. ואז הקטנה ראתה את זה. לא רחוק, על החוף. כלב. יופי של הזדמנות להחזיר לאח שלה על כל ההצקות שלו! אז היא צעקה לו 'כלב, כלב' [ילד אחר אולי עוד היה נפגע] הוא לא חשב פעמיים ורץ לתוך הים. מאז הוא נכנס לים [בכל פעם שאנחנו אומרים כלב, כן?] .
עכשיו הגיע תורי לשתף בפחד הפרטי שלי.
לא יודעת איך ומאיפה זה נחת עליי, אבל עוד לפני שהתחלתי לנהוג [רק שאז לא ידעתי את זה], היה לי פחד מנהיגה.
בתחילת הדרך לא נהגתי אפילו בתוך בית שמש, אך עם הזמן הפחד הזה נשכח לטובת הפחד מנסיעות בין עירוניות.
מתי בכל זאת אני מוכנה לנהוג מחוץ לעיר? כשההסעה של הבן שלי הבריזה בשבוע שעבר נהגתי לקריית ענבים בלי לחשוב בכלל מרוב עצבים, או כשאני מבינה שאם לא אני אנהג נשקפת סכנה רצינית [הנהג השני מת מעייפות], אבל בדרך כלל לא אעשה זאת מרצוני החופשי.
מסתבר שיש אנשים שהוכשרו ל'טרפיה בנהיגה'. זה נשמע מדהים חוץ מהאותיות הקטנות. המחיר.
אז החלטתי שהגיע הזמן לעשות לעצמי טרפיה בנהיגה, לפחות לנסות.
מה יש לי להפסיד? מקסימום אמשיך לפחד.
קבעתי לעצמי 3 נסיעות לאותו השבוע.
ביום ראשון לכפר עציון. ביום שני לירושלים. ביום שלישי לאלקנה.
ועוד לא סתם שלוש נסיעות, שימו לב! המרחק עולה מאחת לשנייה וגם האתגר של לנסוע מעבר לקו הירוק שבו בעצם אני לוקחת סיכון שהוויז יוביל אותי לאיזה כפר עוין, כפי שאכן עשה בסופו של דבר.
אבל לגבור על הפחד הרי משמעו לגבור על הפחד, לא?
אז ביום ראשון קבעתי פגישה בשעה עשר בכפר עציון.
ברגע שקובעים פגישה הכול מעוגן. אי אפשר לבטל. חייבים להגיע.
ביום שני תכננתי לנסוע למכללה בה למדתי לצורך השלמת חובות. כדי להעלות את הסיכויים שלא אקבל פיק ברכיים ניסיתי לקבוע פגישה עם האחראית על הציונים ['אני כאן כל היום, אין צורך לקבוע פגישה, פשוט תבואי'] עם בוגרת של המכללה שאני מעוניינת ליצור אתה שיתוף פעולה עסקי ['נראה לי שלא אהיה ביום שני בירושלים'] ועם חברה. דבר לא צלח. לא נורא, זה חשוב לנסוע. אני אסע.
ביום שלישי קבעתי פגישה באלקנה עם שותפה פוטנציאלית לעסק. היא אמורה ללדת עוד שבועיים על פי התאריך. נקווה שנספיק להיפגש.
חשבתי על דרך נוספת לגרום לעצמי לעשות את הנסיעות ולא לאפשר לפחד לגבור עליי.
הצעתי בכל קבוצות הוואסט'אפ שלי טרמפים לחברות. כולן חשבו שאני הכי נחמדה בעולם [טוב, הצעתי גם בגלל נחמדות מן הסתם] אבל אף אחת לא נזקקה עד כה לשירותי הנהיגה שלי.
עם צאת שבת סימסתי לזאת שקבעתי אתה פגישה בראשון 'האם נפגשים מחר'? 'כן'. 'רק רציתי לוודא' כתבתי. אי שם בתוכי התפללתי שתבטל, אבל זה לא קרה. אז ביום ראשון בבוקר מצאתי את עצמי נכנסת לרכב ונוהגת. קבעתי פגישה, אי אפשר לאכזב! עם מוסיקה בפול ווליום ורוח בפנים אפילו לא הרגשתי פיק ברכיים. ממש הייתי גאה בעצמי. הוויז הביא אותי לפתחו של כפר עוין עם שלט אדום שמבקש להתרחק ואני לא חשבתי פעמיים ובצעתי פרסה בכביש ראשי דו נתיבי. מה שבטוח בטוח. לבסוף הגעתי ליעד. בעליות הרכב כמעט לא סחב, והלב שלי החל קצת לדפוק אבל עברתי את זה. איכשהו תמיד ה-חזור קל יותר.
ביום שני כבר היה אחרת. הרגשתי עייפות כזאת שבקושי פתחתי את העיניים. כבר עשיתי סידור עם אמא שלי שהיא תיקח את הקטנה. כבר עשיתי סידור גם לגדול שילך לחבר, אבל הפחד לא נתן לי זמן לנוח ולבסוף הכריע אותי. לא. לירושלים כבר לא אסע. אולי בשבוע הבא.
לפחות ביום שלישי אסע, הבטחתי לעצמי, אבל אז הגיע ההודעה מן השותפה הפוטנציאלית שהיא ילדה. פשוט כך. בשבוע 38. לאחר המזל טוב נשמתי לרווחה. יופי. לא צריכה לנסוע עד אלקנה.
ואז בבוקרו של שלישי עליתי על הרכב, לפזר את הילדים למסגרות, ופתאום השתלט עליי מן פרץ אדרנלין כזה והתחשק לי לנהוג. פשוט בא לי. החוצה, מחוץ לעיר. אבל לאן? והיו לי כל כך הרבה סידורים לעשות. אז לא נסעתי...
ובתוך תוכי התחלתי לחשוב שוב, איך מתגברים על הפחד הזה? מה עושים אתו? איך תופסים אותו?
אז הניסוי הצליח חלקית והמסקנות בעיניהן עומדות:
חייבים שותף כדי לגבור על פחד. במקרה שלי מישהו שאני נפגשת איתו או טרמפיסט. וגם לא להעמיס. עדיפה נסיעה אחת בשבוע מאשר שלוש נסיעות בשבוע אחד שגורמות פיק ברכיים. או במילים אחרות: אם מפחדים מים עדיף להיכנס פעם אחת למים מאשר לנסות לשחות כל יום למשך שעה.
שתהיה לכולנו שנה טובה מתוקה והעיקר ללא כל פחד!
