בתוך שבוע אחד ערכתי את הניסוי הזה פעמיים. נכנסתי לצרה וראיתי מה קורה אז... מה קורה עם מעגל החברים הקרובים, ומה קורה עם אלו שמבקשים מהם טובה והם בכלל לא מכירים אותך ואין להם כל אינטרס לעזור...
אני מודה שזה היה ממש לא בכוונה, ובכל זאת.
הפעם הראשונה הייתה ביום שישי בצהרים, כשכל קופות החולים סגורות, שאלתי את החברות שלי בוואסט' אפ האם יש בכל זאת מרפאה פתוחה [בטרם לא היה רופא לעניין שהייתי זקוקה לו]. התשובה הייתה מבול של הודעות. חוץ מאחת מהן אף אחת לא נתנה לי פתרון מעשי, אך הן הביעו התעניינות רבה בשלומי וחממו את ליבי בשעה שכלום לא היה ברור לי...
חברה אחת, מחוץ לשעות העבודה שלה, עזרה לי בייעוץ בתור רופאה מה כדאי לי לעשות, הקשיבה לי בנחת ועזרה לי להבין שכדאי לי בעצם לנסוע לבית חולים.
שמנו את הילדים אצל ההורים מבלי לשאול דבר, קביעת עובדה, ונסענו מתוך ידיעה שנחזור לפני כניסת השבת, מה שכמובן לא קרה משום ששוחררנו מעט אחרי כניסתה ואנו שומרי שבת.
מה נעשה שבת שלמה בבית חולים?
צוות בית החולים הציע לתת לי מיטה באשפוז, אף שיכלו לשחרר אותי... אנשים טובים אחרים שראו את בעלי הציעו לו לישון במלונית שכולה תרומה. גם הלינה, גם האוכל, שממוקמת במתחם בית החולים ופועלת על ידי מתנדבים.
בקיצור, אנשים טובים באמצע הדרך.
בפעם השנייה הילדים שלי החליטו לשחק, כן, ככה זה התחיל. הבן שלי החליט שלשים רגל לאחותו זה משחק נחמד. התוצאה הייתה שהיא נפלה על הפנים, יישר על הבמבה. כשהיא קמה משם ראיתי רק דם, אחר כך אותה. היא, שלא ראתה את עצמה נראתה די רגועה. אח שלה לעומת זאת...
עצרתי את הדם בשפה, ואז בלשון, ורק אז גיליתי את זה. אין שן קדמית. איננה. עפה בשלמותה מהפה. שמונה בערב... במקומה יש רק חור. מה עושים??
התקשרתי לבעלי שלא חשוב איפה הוא שיעזוב הכול ויבוא. הוא בא ייד. התקשרתי להורים שלי, גם הם באו. כתבתי בקבוצות וואסט' אפ לחברות מה כדאי לעשות וקיבלתי מספרי טלפונים ושמות של רופאי שיניים ובין לבין גם התעניינות והרבה עידוד נוסח 'גם לילד שלנו זה קרה', מסתבר שלא מעט ילדים שובבים שוברים את השיניים...
קיבלתי אפילו טלפון מאמא של אחת החברות שהיא אסיסטנטית במרפאת שיניים שהדריכה אותי על כמה דברים חשובים שבדיעבד שאלו אותי 'איך ידעת?'
התחלנו בללכת ל'טרם', שם נוכחנו שלא מדביקים שיני חלב, אבל לא ויתרתי. המשכתי להתקשר לרופאי שיניים. גם אמא שלי במקביל.
הרופאה הראשונה שאלה אם אני מטופלת שלה. זה כבר היה בסביבות תשע בערב.
לא, אני לא מטופלת שלך, שמעתי את השם מחברה... בכל זאת ענתה והסבירה כאילו לזמן אין משמעות. מצד שני, היא לא שכחה להזכיר לי עם סיום השיחה שיש לה תור פנוי במרפאה שלה ביום חמישי הקרוב והיא תשמח מאוד לראות אותנו...
הרופאה השנייה ענתה על שאלות גם היא בסבלנות. גם הרופא השלישי.
רק הרופא הרביעי, שניסיתי להשיג בהמון דרכים ושהשגתי בסוף דרך אשתו גילה פחות נחמדות. קודם אשתו אמרה שהוא יישן, ואחר כך אמרה רגע ושמעתי אותה שואלת אותו אם הוא יישן. אחר כך היא שאלה אם קוראים לי להמן [מאיפה את יודעת??] מסתבר שאמא שלי כבר דיברה אתו, אמרה בקול תקיף.
נזכרתי בתמונה מהילדות שלי. כמה רגעים לפני כניסת יום כיפור. אנחנו רבים על מי יתקלח קודם, מנסים לסיים לפנות את האוכל ולהתארגן לתפילות. הלחץ בשיאו, ואז דפיקה בדלת. בכניסה עומד אחד השכנים, ראשו מכוסה דם ועליו מונח מגבת. הוא פתח את הראש והוא זקוק לעזרה. אמא שלי אחות. כמובן שהיא עזבה הכול בלי לשאול דבר ועזרה לו. אבל הסצנה הזאת צרובה לי בראש היטיב כבר המון שנים, ואני שואלת את עצמי מה אני הייתי עושה אם דווקא ברגעים הכי לא מתאימים, ערב, אחרי ששמתי את הילדים לישון ובא לי לישון בעצמי, או בדיוק כשאני באה לצאת מהבית לאיזה מקום מישהו שאני לא מכירה צריך את העזרה המקצועית שלי, האם אעזוב הכול ואעזור לו סתם כך, ללא כל תמורה? האם אתם הייתם עושים זאת? זה כבר הניסוי שלכם.
