החלטנו לעשות לבעלי הפתעה. זה התחיל בבוקר, כשישבתי עם הילדים ועשינו רשימה של מה הם רוצים שיהיו המנות במסעדה הביתית שלנו, אחר כך בדקנו מה יש בבית ומה חסר ואז יצאנו למסע הקניות.

הם החליטו שנכין מנות ילדים שמכילות פסטה, שניצל תירס, צ'יפס ופיצה. אז קנינו פסטה, רסק עגבניות, שניצל תירס וחומרים לפיצה.

אחר כך חזרנו הביתה והתחלנו לבשל. החלטנו גם לעשות ספונג'ה ולגרום לבית להיראות מבריק. אבל אז הילדים התלוננו שהשולחן מכוער ואין מפה יפה ולאור כמות הכלים בכיור החלטנו שכדאי לעבור לחד פעמי. אז שוב יצאנו לקניות. קנינו מפה לבנה יפה [חד פעמית כמובן], מפיות, כוסות ושאר כלים חד פעמיים יפים. חזרנו הביתה.

הילדים התרכזו בהכנת וקישוט תפריטים בעוד שאני התרכזתי באוכל עצמו. הקצב היה מהיר. הכמויות גדולות.

הגדול סיים עם התפריטים ועבר להכנת סופלה. אבל אוי, אין חמאה. איך יכולנו לעשות כזאת פשלה?

שוב יצאנו לקניות. מסתבר שלא רק חמאה הייתה חסרה. שכחנו גם לקנות ירקות. 'נו, באמת, אמא, מה זה מנת ילדים בלי כמה מלפפונים וזיתים? זה צריך להיות בריא' באו הילדים בתלונות. הגדול הגדיל לעשות ואמר שזה לא הגיוני שיוצע במסעדה רק רוטב אחד לפסטה ובכלל שרוטב עגבניות זה סתמי ומשעמם ובמסעדה חייב להיות גם רוטב שמנת. כשעיקמתי את הפרצוף הוא הוסיף 'הרוטב שמנת שלך כל כך טעים, אמא, אני כל כך אוהב איך שאת מכינה אותו, באף בית קפה הוא לא יוצא ככה'. נו טוב. תודו, לטיעון כזה לא ניתן לסרב.

כך מצאתי את עצמי עם הילדים שוב בסופר, קונה חומרים לרוטב שמנת, חמאה לסופלה, עוד שוקולד כדי להמיס מעל הסופלה [צריך לעצב יפה, הזכיר לי הגדול שלי], עוד ביצים כי בשביל סופלה צריך המון ביצים, וכמובן, ירקות.

חזרנו הביתה סוף סוף. פרקנו את הקניות.

יחד עם הקינוח צריך להגיע גם מילקשייק, אמרו הילדים. אבל אין לנו גלידה, וגם החלב עומד להיגמר. הצילו. אין לי כוח שוב לצאת לקניות. התקשרתי לבעלי. בדרך חזרה מהעבודה בבקשה, התחננתי, תקנה גלידה וחלב. אין בעיה, הוא הסכים [לו ידע על כל מסעי הקניות הקודמים ודאי היה מסרב.. מזל שאת חיובי האשראי רואים רק בסוף החודש]

הזמן עבר לאיטו. ההורים הזמינו אותנו להצטרף לפיקניק. נאלצנו לסרב בנימוס. במקום זה אמא שלי באה לבית שלנו, לביקור נחמד, שהסתבר כביקור הצלה s.o.s  ממש. הבית היה במצב כזה שלא רק שאין מה לדבר על ארוחת ערב, אין מה לדבר על בכלל להיות בו, כי לא היה מקום אחד שאפשר לשבת בו בלי להתנגש במשהו. ככה זה כשכולם מבשלים ביחד...

סוף סוף בזכות העזרה של אמא שלי יכולתי לעשות ספונג'ה. בחוץ כבר החל להחשיך, אבל לעזאזל השעה. מחר לימודים, לא נורא, עוד לילה אחד שישנו מאוחר. מה לעשות. אי אפשר לוותר על ארוחת הערב החגיגית עכשיו, נכון?

אמרתי תודה רבה לאמא שלי, ואחרי שהיא יצאה חשבתי שהיא יכולה להיות 'סופר נני' וחבל שלא הצעתי לה.

כמה דקות אחר כך שמענו את הדלת נפתחת.

בפתח עמד לא אחר מאשר בעלי. איזה יופי! אפשר להתחיל! רק להרחיק אותו מהמטבח [שלא יראה את ערמות הכלים ואת הקבלות של הקניות] ואז הכול יהיה בסדר.

הגדול היה בדיוק לקראת סיום הכנת הסופלה.

"הי" אמרתי לבעלי "עוד רגע הוא מסיים להכין את הסופלה ואני את הספונג'ה ואז נשב".

במבט על הסלון הבית נראה מושלם, טוב בואו לא נגזים, סביר.

הוא היה נקי כל כך, מסודר [באופן יחסי לבלגן הרגיל], והשולחן חצי ערוך [הקטנה בדיוק עבדה על זה].

סיימתי באופן רשמי את הספונג'ה והלכתי למרפסת המטבח כדי להחזיר לשם את הציוד כשבדיוק נשמע 'קראק' מכיוון הסלון. מה קרה? שאלתי. מסתבר שנשברה ביצה על הרצפה של הסלון, בדיוק באמצע, ובגלל שהיא נפלה מגובה הלכלוך הגיע ממש לכל מקום. שלום לספונג'ה.

רציתי לבכות אבל התאפקתי למען בעלי.

ראיתי אותו מחליף מבטים דואגים בשעון, השעה כבר הורתה תשע... מחר יום ראשון ללימודים... אך ייאמר לזכותו שלא אמר דבר. הוא אפילו ניקה את הסלון.

היו עוד כמה דברים על הגז, אז פשוט אמרתי להם שיישבו לאכול וזהו. כשהצטרפתי הם המשיכו לשבת כדי לכבד אותי [ובעיקר בגלל שאבא אמר שהם חייבים], אבל היה ברור שהם כבר סיימו לאכול מזמן. אחלה סעודה משפחתית.

אחרי סעודה כזאת, לפחות, הם בטח ילכו לישון בלי בעיות, נכון?

מסתבר שלא. הם רצו עוד מנה, ועוד קינוח, ולרקוד ומה לא. כשסוף סוף הלכו לישון בדקתי את הנזק. הקניות עלו למעלה ממאתיים שקל, אולי אפילו הרבה למעלה, בואו לא נגיד כמה נגד עין הרע.

חישבתי שאילו היינו יוצאים לבית קפה ומזמינים 2 מנות ילדים [שכוללות כבר שוקו] זה היה עולה בסביבות ה-60 ₪, עוד מנה משותפת לי ולבעלי ושתי כוסות קפה, היינו יוצאים בסביבות 140 ₪, 160 כולל טיפ, אבל בלי שום עבודה אחר כך...

את הלילה בילה בעלי בשטיפת כלים ממושכת ואני בסידור הסלון. למחרת מצאתי עוד המון כתמי ביצה שהתייבשו בכל מקום ועשיתי ספונג'ה מחודשת.

והילדים? הם שכחו מהמסעדה הביתית ביום שאחרי. כל האוכל שנשאר נותר במקרר ללא כל ביקוש ['אמא, זה טעים רק כשזה טרי'].

בסך הכול היה חופש נחמד ונהניתי עם הילדים בבית, מזל שעשינו את המסעדה הזאת שגרמה לי סוף סוף לרצות כל כך שהם יחזרו למסגרות, ומהר...