אחת עשרה בבוקר... מכינים ארוחת בוקר בעצלתיים. הילדים בבית. הוויכוח הרגיל: כן לצאת או לא לצאת. להישאר כל היום בבית ולשחק במחשב או לצאת את המרחבים החמים והמתישים שבהם הילדים נהנים מאוד [ג'ימבורי], והמבוגרים מבזבזים את כספם וזמנם לריק.
ואז צפצוף טורדני מהבית של השכנים משנה את הבוקר. אנחנו מנסים להתעלם. נוסעים לחברים. אוכלים איתם צהרים, הילדים משחקים. חוזרים הביתה. הצפצוף ממשיך. משתדלים להתעלם. מסתכלים על הצדדים החיוביים.
התקשרתי לשכנים. הם ביקשו שאראה שלא פרצו אליהם, שאין תנועות חשודות. עליתי, ירדתי. יצאתי מהבניין, ניסיתי להסתכל מכמה זוויות שונות. התקשרתי שוב. לא. לא ראיתי כלום, אולי זה גלאי עשן? ומה אם יש שריפה?
יש ריח? הם שאלו. לא. אמרתי 'אז אולי הוא סתם התקלקל' הם אמרו 'נחזור בערב ונבדוק'.
אבל בשלב כלשהו הצפצוף הזה החל להיות בלתי נסבל. אפילו כדורי אופטלגין לא עזרו. בחוץ היה חם, אז לא יכולנו ללכת, בשלב כלשהו כשהסבלנות שלי החלה לפקוע התקשרתי אליהם שוב.
'אתם מגיעים?', שאלתי
'אנחנו בדרך', הם אמרו לי. אבל הדרך נמשכה לפחות שלוש שעות. בדרך מאיפה, את זה שכחתי לשאול. אולי מאילת?
בינתיים שמתי מוסיקה על פול ווליום. העיקר לא לשמוע את הצפצוף.
רק חיכיתי שאחד השכנים יעלה להעיר לי על המוסיקה וביחד נתכנן איך להפסיק את הצפצוף הטורדני, אבל אף אחד לא בא.
כשבעלי הגיע מהעבודה הוא קיבל אישה עצבנית, מבחינתו ללא כל סיבה.
הוא ברח מהבית כמה שיותר מהר. מזלו שהיה לו לאן.
אני נשארתי עם הקטנה שאמרה לי 'אמא, למה את כועסת כל כך, אני התנהגתי יפה'. ניסיתי להסביר לה ולבסוף החלטתי לנסות ולשנות גישה.
הניסוי- איך לא להתעצבן כשהכול מעצבן.
שני מזגנים הפסיקו לעבוד, המחשב שבק חיים, והצפצוף הטורדני היה נורא ואיום.
הטכנאי שהגיע לסדר את המזגן וראה את הסיד המתקלף ושמע על סיפורים עם השכנים פסק באופן חד משמעי 'תעברו דירה'.
אבל אני לא אתעצבן! אני אנסה לגרום למצב להיות טוב למרות שכמעט ואין שום דרך נראית לעשות את זה.
מעז ייצא מתוק.
אבל איך?
יצאתי מהבית עם הקטנה. היעד לא ידוע.
השארתי פתק על הדלת של השכנים שיתקשרו אליי בבקשה כשיסתיים הצפצוף.
הלכתי אני, לבושה בבגדים מלוכלכים מלאי זיעה של סוף יום מעייף, לצדי הקטנה, לבושה בכותונת לילה, שיער פזור, ונעלי בובה [מרוב חיפזון, כמו ביציאת מצרים, לא מצאה את הסנדלים שלה]. אבל לא חשוב, העיקר לצאת מהבית.
התיישבנו ברכב. הדלקנו מזגן, סגרנו את הדלתות ולרגע נשמע קולו של השקט המיוחל.
זה היה רגע של תענוג.
ובזה הרגע החלטתי לנסות להפריד בין הכעס שלי לבין המשפחה שלי, בין הזעם שגאה בי כל היום לבין הרצון לגרום לביתי להיות מאושרת.
החלטתי שמעז ייצא מתוק בכל מובן אפשרי. ערב מתוק באמת. ערב שלא יישכח.
וכך מצאנו את עצמנו נוסעות לג'ו בקשתות. החלטתי לקנות לקטנה שוקו ולי קפה נגד כאב הראש [זה היה התירוץ כמובן]
כמעט עשר בלילה. רק אמא והבת שלי. ילדה בת ארבע. תהיתי מה יגידו לי. איזו אמא חסרת אחריות? מוציאה את הבת שלה מהמיטה? לא יודעת לעשות גבולות?
"איזו אמא מפנקת", אמרו לי בכניסה לג'ו.
"מפנקת?", תהיתי, אני? זו שרק עכשיו צעקה על הבת שלה ועל בעלה ללא אשמתם?
ועוד הבאתי מחשב כדי לעבוד ובת שלי צבעים ודפים... הרגשתי הרבה דברים אבל לא מפנקת.
ואז המלצרית הביאה לבת שלי משחק. הבת שלי התחננה בעיניים כמעט דומעות שאשחק איתי. שני חיילים, קובייה. נו, איך אפשר לסרב?
גם אם היו לא נחמדים אליי, להיות נחמדה לאחרים, הזכרתי לעצמי. להפריד בין הכעס לבין הבת שלי. האם אצליח?
השוקו והקפה הגיעו כשהייתי באמצע לשחק עם הבת שלי. הם היו טעימים ומרגיעים, אלא שאז ראיתי שעל לוח המשחק, 'במקרה' היו כתובות גם מנות הילדים. הבת שלי ראתה את התמונות.
'אני רוצה' היא התחננה. ולמזלי זה לא היה יקר. 30 ₪ וזה כלל את השוקו שכבר קנינו, נו, אז למה לא?
היא אכלה, ושתתה, ושיחקה.
אני זרקתי את המחשב בצד וויתרתי על העבודה באופן סופי, וכך הבת שלי קיבלה שעת אמא מפנקת והייתה הכי מאושרת בעולם.
באמצע הכיף קיבלנו טלפון מהשכנים שהם הגיעו והצפצוף הפסיק. אבל לנו כבר לא התחשק לעצור את הכיף ונשארנו שם עוד שעה שלמה, צחקנו והשתעשענו.
נראה לי שהבת שלי רק מתפללת שגלאי עשן בבניין שלנו יתקלקלו כל יום עכשיו...
