מגיע גיל [והיום הגיל הולך ויורד] בו הילד ניגש אליך ואומר: אתה עושה לי פדיחות. על מה? מתי? זה כבר פחות צפוי.
ואז מגיעה השאלה, האם להתייחס לכך שכל דבר כמעט הופך להיות פדיחה [אמא, אל תתני לי חיבוק בבית הספר, אמא, לא להגיד שלום לשכנים כשאני איתך, אמא, אני מבקש שלא תשאלי אם אני מכיר אנשים, אמא, אל תשאלי אותי אם הכנתי שיעורי בית כשחבר שלי נמצא...] או להתעלם?
ובזמן כמו הקיץ, בו אנו נמצאים כל כך הרבה בחברת הילדים, הרי שהסיכויים לעשות 'פדיחות' רק גדלים ואיתם גם אווירה לא נעימה ולחץ ומריבות, אז מה עושים?
עד כה התעלמתי. השתדלתי שלא לעשות פדיחות, אבל התעלמתי מרשימת הדרישות. בתמורה לכך קיבלתי יחס עוין וחשדני. אבל ייאמר לטובתי, באמת קשה לדעת מה נקרא פדיחה ומה לא!
לאחר זמן החלטתי לנסות ולנהוג אחרת.
"בוא תספר לי מה 'מפדח' אותך" אמרתי לגדול שלי. ישבנו והוא אמר לי רשימה שלמה. אני השתדלתי לעקוב ולא לפספס. ואז הוא בא לקום וללכת.
"רגע!", אמרתי לו, "עכשיו תורי!"
"מה?", הוא שאל בהפתעה
"גם אתה עושה לי פדיחות הרבה פעמים!", אמרתי לו וביקשתי שיקשיב. מניתי את הפעמים בהם התארחנו אצל אנשים והוא לא אכל שם כלום, ויותר גרוע הפעמים שגם הסביר מדוע [האוכל שלכם לא טעים כמו האוכל של אמא שלי], הפעמים שקראתי לו שוב ושוב בפארק והוא עשה כאילו הוא לא שומע אותי, שביקשתי שיגיד שלום לאנשים והוא אמר 'אני לא בקטע' מול הפרצוף שלהם... ועוד כמה.
הוא הנהן בשקט. "מה, גם אמהות מתפדחות מהילדים שלהם?"
"מסתבר שכן", אישרתי.
ואז עשינו הסכם. אני משתדלת לא לעשות לו פדיחות אם הוא ישתדל לא לעשות לי פדיחות בתמורה. אם אחד מאיתנו מפר את ההסכם גם לשני מותר.
השתדלתי ככל יכולתי.
הגענו לפגישה בבית הספר לא מזמן [במהלך הקיץ] כדי לארגן משהו שקשור בשנה הבאה. היו שם הרבה ילדים אז כמובן שלא חיבקתי ולא נישקתי ולא התקרבתי אליו בכלל ואפילו השתדלתי כמה שפחות לדבר איתו, אבל אז קרה דבר מעניין.
"אמא, בואי איתי" הוא אמר לי ולקח אותי הצידה, רחוק מההמולה. כשהגענו לפינה ריקה בבית הספר הוא נתן לי חיבוק ונשיקה. "אני אוהב אותך" הוא אמר "אבל אני לא רוצה שאף אחד יראה את זה".
זה היה כל כך מתוק שהתחשק לי שוב. ניסיתי לתת לו גם אני חיבוק אבל אז הוא דחף אותי בכעס. "אמא, הרגע עבר פה ילד, את עושה לי פדיחות!"
"אה, סליחה...", מלמלתי בחוסר אונים והלכתי מובסת בחזרה לרכב...
