אז מה עושים בקיץ? הקייטנות מסתיימות מוקדם ובצהרים אין יותר חוגים. המחשבה הראשונה שלי הייתה להעביר כל אחרי צהרים בבית, בשקט, עם המזגן. לא לזוז, לא לצאת ולא לעשות דבר. אולי כמה משחקי קופסא ינעימו את האווירה, למה לא.
כל זה השתנה כשהתחילו להגיע הוואסטאפים עם התמונות, אלו של המשפחה ואלו של החברים... ואז גם הילדים התחילו עם הטענות, למה החברים שלי הולכים ללונה פארק ולים, ולטיול ולנופש. מעניין רק אני קיבלתי את ההרגשה הזאת שאם אני נשארת עם הילדים בבית אני אמא מזניחה.
בכל אופן החלטתי לנסות לעשות יום כיף מושקע לילדים כדי להרגיש שנעשיתי לאמא ראויה לפחות ליום אחד. יום כזה שייזכר להרבה זמן ויספק את הילדים למשך כמה שבועות ללא תלונות.
קבעתי להיפגש עם ההורים שלי בחוף הים באשקלון בצהרי יום שלישי. לא קבעתי עבודה לאותו היום בכוונה, והכול נראה מושלם.
אבל, כמו בכל מקרה קלסי, [מרפי אשם בכול!] משהו חייב להשתבש. אצלי זה קרה כשנזכרתי שבימי שלישי יש טיפול קבוע של פיזיותרפיה לבת שלי, שסוף סוף החלה להתקדם ואסור לעצור את התהליך בשום אופן.
ואז התחילו הטלפונים. כי איך אפשר לבאס את הגדול שכבר הבטחתי לו ים?
לבסוף הכול סודר. הקטנה תלך יש מהקייטנה של הגן לחבר ומשם כבר יאסוף אותה אבא שלה לפיזיותרפיה [אני בעד חלוקת עבודה שווה בין שני ההורים!]
אז יצאתי עם הבן שלי ונסענו.
הגענו לאשקלון תוך שעה, אבל חוק מרפי לא אכזב גם הפעם. דווקא אני, שמוצאת מקומות בדרך כלל מאוד מהר, מצאתי את עצמי מסתובבת סחור סחור ולא מוצאת את החוף הנכון. שוב חוק מרפי, דווקא עכשיו הוויז החליט לקרוס. האנשים כולם הכווינו אותנו לאותו מקום וכך המשכנו לעשות סיבובים עד שההורים שלי הגיעו עם הרכב שלהם כדי שניסע אחריהם. רק כשהגענו גיליתי מה הייתה הבעיה, היינו שם כבר עשרים פעמים לפחות במהלך הסיבובים אלא שלא ידענו לאן הגענו כי...
"שעה, שעה שאני מחפשת את הים!", אמרתי להורים שלי, "לא למדו לשים שלט קטן, ים?"
אלא שהכול כמובן נשכח כשכבר היינו בתוך הים. נראה שסוף סוף משהו אחד הצליח לזרום על מי מנוחות, אלא שלצערי הסצנה הזאת הייתה קצרה, קצרה מידי, ונמשכה לא יותר מחמש דקות על כל הפסטורליות שבה. שכן לאחר חמש דקות התחיל הבן שלי לצרוח ולבכות ששורף לו כל הגוף.
גם האנשים הטובים באמצע הדרך שהביאו לו ארטיק וניסו לבנות איתו ארמונות בחול לא הצליחו לעזור, וזה נכון שהמקומות ששרפו לו היו אדומים, אבל שום דבר לא היה יותר אדום באותו הרגע מהפנים שלו, שנשטפו בבכי של שעה לפחות.
לאחר שעה התייאשנו ונכנסנו לרכב שהפך בן רגע לארגז חול.
זה היה הרגע שבו התקשרתי לבעלי, לוודא שהוא הגיע בזמן לקחת את הקטנה לטיפול הפיזיותרפיה.
"הגעתי, לקחתי אותה מהחבר" הוא אמר "אבל שכחתי מהטיפול של הפיזיותרפיה" הוא הוסיף. הרגשתי שאני עומדת לצאת מדעתי.
כל הדרך הביתה [שעה שלמה] הבן שלי בכה ששורף לו וכואב לו ועייף לו ואין לו כוח, אבל ברגע שהגענו הביתה בעלי שאל איך היה והבן [החצוף] אמר שהיה ממש כיף! התלונות הפסיקו, והחיוך מחק כל זכר לבכי, אבל אז אני התחלתי להתלונן. "מה את מתלוננת?" שאל בעלי "הלוואי שלי היה חופש והייתי יכול ללכת לים עם הילדים". הייתי עונה לו, אבל המזל של שנינו היה שמרוב עייפות פשוט נרדמתי.
למחרת כתבתי למטפל של הפיזיותרפיה הודעה כדי להתנצל על כך שלא הגענו. "לא הייתם אמורים להגיע" הוא כתב בחזרה "ביטלתי את הטיפול עם בעלך מראש". שאלתי את בעלי מה כל העניין הזה. "אה, נכון, בכלל לא היה אמור להיות טיפול" הוא הודה "אבל גם את זה שכחתי"
אז האם אתם משתדלים כשאתם חוזרים עייפים מהעבודה לקחת את הילדים לאטרקציות ולקרוע את הארץ [וגם את עצמיכם]? נראה לי שלי יעבור עוד הרבה זמן עד שאעשה את זה שוב...
