כבר אפשר להריח את ריחו המתוק של החופש, יגידו הילדים והמורים, האחרים אולי ירימו גבה, אולי ייאנחו בייאוש ויקראו להארכת תקופת הלימודים.

ואני? אצלי בכלל לא מדובר בחופש. תקופת הקיץ היא התקופה בה אני עובדת הכי הרבה והכי צפוף. ככה זה כשבוחרים להיות שחקנים ובמאים. תמיד רוצים לקנות הכי הרבה הצגות וסדנאות דווקא בחופש.

ואם בהרבה הצגות עסקינן מדובר גם בהרבה חזרות גנרליות.

מה הן חזרות גנרליות? מדובר בחזרה שהיא הופעה לכל דבר. עם התלבושות, התפאורה, האביזרים והסאונד, וכן- גם עם קהל. אבל היא החזרה הראשונה לפני קהל, ועל כן הקהל שצופה בה פטור מתשלום.

בדרך כלל את החזרה הגנרלית אני אוהבת לעשות במקום בו תתרחש ההופעה, באותו האולם, או החדר, אלא שהפעם מצאתי את עצמי ללא מקום כזה. אולי משום שאת ההצגה אני מעלה במסדרון של בית ספר, מה שלא ממש מאפשר לעשות בו חזרות בלי שידרכו על ציוד התפאורה, במקרה הטוב, או עליי בעצמי במקרה הפחות טוב.

אז מה עושים? ניסיתי למצוא חדרים, אולם קטן, משהו במחיר סביר, אבל המחירים לא מצאו חן בעיני ולא יכולתי להרשות לעצמי. לא ממש נשארה ברירה. החזרה הולכת להתקיים אצלי בבית, בסלון ביתי.

אמנם כבר אירחתי בעבר אירוע חנוכת בית רב משתתפים בביתי, אך יש לציין שנערכתי אליו זמן רב מראש וכאן מדובר היה בכמה ימים בלבד. כמובן שבכל יום דחיתי את הכנת הסלון להצגה למחר, שכן הסלון שלנו אמנם גדול, אך כגודל הסלון גודל הבלגן [בעצם יש יותר בלגן מסלון, אם לדייק]. איפה ייכנס הקהל? ואיפה תהיה הבמה?

ביקשתי מבעלי היקר להגיע מוקדם מן העבודה כדי להציל את המצב, אבל שעה לפני ההצגה, כשהוא הגיע, אני רק הייתי באמצע להכין תפאורה ביחד עם הבן שלי ולא פנויה בכלל לתת הוראות ולפזר בקשות בקשר לסידור העניינים. ממש על פי חוק מרפי דווקא הפעם הצופים הקדימו ברבע שעה ויש לציין לזכותם שהם רק כמעט ברחו [אולי זה היה משום שהם חשבו שהבלגן זה חלק מהתפאורה]. מיהרנו ככל שיכולנו, אני ובעלי, לקחת את כל מה שמצאנו בסלון ולדחוף אותו אל תוך הממ"ד שהפך מחסן זה מכבר. ארגזים שלא נפתחו עדיין מאז מעבר הדירה האחרון [לפני בערך 6 שנים], תיקים וילקוט, קניות, ספרים ומה לא נדחפו אל תוך חדר הקסמים הזה שהמקום בו כאילו בלתי מוגבל. הדלת לא הצליחה להסגר, כך שהבלגן סירב להיעלם באמת, אבל עכשיו הוא לפחות לא היה בסלון. נצטרך לסדר אותו אחר כך, עברה במוחי המחשבה המייאשת, אבל מיד דחיתי אותה. צריך להיות מרוכזת בהצגה כדי שהיא תצליח, אמרתי לעצמי. 

אחר כך מיהרנו חזרה לסלון והעמדנו את שתי הספות בשורה ישרה. את השולחן החבאנו מאחוריהן. חלק מהכיסאות נדחפו במקומות שונים בסלון ואת חלקם דחפנו למטבח.

כשכבר עמדתי לנשום לרווחה הלכתי במסדרון ונתקלתי באופניים. מה עושים אופניים במסדרון? רציתי לצעוק, אבל הקהל שכאמור הקדים להגיע עוד היה חושב שזה חלק מההצגה, אז שתקתי.

ואז החל להגיע עוד קהל.

איך אומרים? ההצגה חייבת להמשך [או לייתר דיוק לפחות להתחיל], אז בשלב מסוים החלטנו להשלים עם המצב שנשאר בסלון [שאם היה חולה שמאושפז בבית חולים הייתי מגדירה אותו כ'קשה אבל יציב'] ולהתחיל.

למזלנו מדובר בהצגת ילדים ולכן הקהל הצליח להתרכז בנו ולהתעלם מערימות הספרים, המדפים המבולגנים, הכיסאות הפזורים ושלל האביזרים שגדשו את החלל.

בשלב מסוים גם אני כבר לא ראיתי אותם והתחלתי ליהנות.

לא הצלחתי להאמין, אבל בסופו של דבר, הסלון שלנו התגלה כגדול מאוד ונוח מאוד להצגה למרות כל החששות.

אחרי שההצגה הסתיימה והקהל הלך הביתה ניגש אליי הבן שלי בהתלהבות.

'אמא, לא ידעתי שהסלון שלנו כל כך גדול' הוא אמר, ואני הבנתי שהמשפט הבא יכיל בקשה כלשהי.

'ו-?' שאלתי בסקרנות

'אפשר לשחק פה כדורגל!'

הוא לא חיכה לתשובה. הוא סידר כיסאות בשני הצדדים של הסלון והכריז. 'זה השער שלי וזה השער שלך'. הזזתי מיד את מערכת ההגברה והמחשב, אבל חוץ מזה באמת שלא היה שום חפץ בעל ערך אחר שאפשר להרוס.

'אני רוצה עם מוסיקה' הוא אמר. כך עברה מערכת ההגברה אחר כבוד למטבח ומשחק הכדורגל עם המוסיקה ברקע נכנס להילוך.

כשסיימנו את המשחק הייתה לבן שלי רק בקשה אחת. להשאיר את הסלון לעולם ככה, אותו הדבר. לא לשנות כלום. אף פעם.

חייכתי בנימוס.

אחרי שהילדים הלכו לישון הלכתי גם אני לחדר שלי כדי לישון, אבל אחרי שנתקלתי בדברים בחושך כמה פעמים ונפלתי הבנתי שלא את כל הדברים שהיו בסלון הצלחנו לדחוף לממ"ד. הדלקת האור חשפה את האמת המרושעת. כל הרצפה של חדר השינה שלנו הייתה מלאה בציוד! בריסטולים, משחקים של הילדים, בגדים מלוכלכים ונקיים שזקוקים לקיפול שהתערבבו זה בזה, תחפושות ומה לא, בעצם?

התחלתי לסדר אבל הייתי כל כך עייפה שדחפתי הכול לערימה בצד החדר ונרדמתי.

אז האם אני ממליצה לכם להפוך גם את הסלון שלכם לתיאטרון?

זה אולי יספק תעסוקה והתלהבות לילדים לכמה שעות, ובסך הכול אני חושבת שזה היה טוב,

אבל מצד שני טוב שזה היה, וטוב שאני כבר אחרי זה...

עד להצגה הבאה...