הפעם החלטתי להיות נחמדה על הכביש.
החוק אמר פעם שאם הולך רגל שם את רגלו על הכביש צריך לעצור לו, היום פשוט צריך לעצור לו, גם אם לא שם ולו את קצה הבוהן שלו. יש מעבר חציה? יש הולך רגל? צריך לעצור. אבל ביננו, כמה מאיתנו באמת עושים את זה? ומה עם הולכי הרגל שקופצים להם לכביש במקום בו אין מעבר? לדרוס אותם?
אודה ואתוודה. במעברי חציה אני עוצרת מידי פעם [מקווה שמשטרת התנועה לא קוראת את הטור הזה] לגבי הולכי רגל שקופצים לכביש זה שונה. אם אני רואה שאם אני לא אעצור הם יידרסו אני אשתדל כמובן לעצור, אבל אם אני רואה שצפירה תעזור אז אני צופרת וממשיכה הלאה. אם החלון פתוח אני מוסיפה צעקה. כשהילדים באוטו משתדלת שזו לא תהיה קללה, כמובן.
אז היום נהגתי אחרת.
ברמה ב' למטה, ליד רסידו סנטר [זה שבונים כבר עשרים שנה] עצרתי לאישה עם עגלה ותינוק שעמדו בצד הדרך. היא לא הייתה קופצת לכביש, וגם לא היה שם מעבר חציה, אבל היה חם והייתה דרך עד למעבר ופשוט החלטתי להיות נחמדה ולרחם עליה.
האישה עם העגלה ניסתה לרדת לכביש ולא הצליחה, שוב ניסתה ולא הצליחה. מאחורי כבר הסתעף לו טור של מכוניות, אבל אף אחד לא צפר ולא ניסה לעקוף! הופתעתי לטובה. כמובן שזו הייתה הפתעה מאוד חד פעמית. לבסוף האישה ויתרה ואני המשכתי לנסוע, אבל היא חייכה כזה חיוך רחב שגרם לי הרגשה טובה, כאילו עשיתי לה את היום.
בהמשך הדרך, ברמה ב' ליד רחוב ריב"ל, נסע ל', תלמיד נהיגה. החלטתי להיות נחמדה אליו ולא לעקוף אותו. תמיד הרגשתי אפס כשעקפו אותי בשיעורים. מאחוריי היה רכב אחד שנדבק אליי בחוסר סבלנות אבל התעלמתי.
ואז הכביש התפצל לשני נתיבים. אני נסעתי בנתיב השמאלי והוא בימני, אך הייתי צריכה לנסוע ימינה. התכוונתי להיכנס לנתיב הימני כאשר הרכב שהיה מאחוריי הקדים אותי, נכנס לנתיב הימני, ואז השמאלי, ואז הימני שוב ופנה ימינה, וכל זה ממש בפניה. באותו הזמן הרכב של הלמד עבר לנתיב השמאלי, והם כמעט, אבל רק כמעט, נגעו זה בזה.
ואני? אני החלטתי להיות נחמדה, נכון? לא צפרתי, לא נלחצתי ולא מיהרתי. אני חיכיתי שייגמרו תעלולי ופעלולי הכביש של שני הרכבים שלפניי ואז נכנסתי לפניה ימינה בנחת ומסתבר שאני והרכב שעקף אותי הגענו למרכז בדיוק באותו הזמן...
המשכתי את הניסוי ברמה א' ליד המרכז החלטתי לעצור במעבר חציה לילדים שהיו קרובים לכביש אבל עוד לא הגיעו. יכולתי להספיק לנסוע אם הייתי לוחצת על דוושת הגז במלוא עוצמתה, אבל העדפתי לחכות. הם עברו שם, לאט לאט. עוד אחד ועוד אחד. מאחורי עמדה מונית. עמדה? בעצם נהג המונית ניסה לעקוף מימין, ואז משמאל, ואז החל לצפור, ואז נדבק אליי מאחורה. אני התעלמתי. הילדים סיימו לחצות והמשכתי לנסוע.
בהמשך הדרך נתקלתי בשני רכבים שנעצרו באמצע הדרך משום שהתנגשו זה בזה. הם יכלו להיות יותר מתחשבים ולעצור בצד, אבל הם החליטו לריב באמצע הכביש ולהחליף שם פרטים. נו טוב, חיכיתי. נהג המונית שעדיין עמד מאחוריי כבר צפר במלוא הכוח וניסה כל דרך אפשרית לעקוף. מאחר שהיו אלו שני נתיבים שמצטמצמים לאחד הוא הצליח להיצמד ימינה וניסה לעקוף אותי מימין. נזכרתי במשפט 'מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר אל רחמנים' ונתתי גז עד הסוף. המונית נותרה מאחורי. הפעם החלטתי לא להיות נחמדה.
כשהגעתי לגבעה המשכתי את הניסוי. נסעתי לכיוון מגדל המים. ברחוב הגליל הייתה משאית שניסתה לחנות ברוורס. החלטתי לתת לה לעשות את החניה. הנהג היה נראה מופתע אך שמח. מאחוריי, איך לא, שוב נהג מונית. לפחות לא אותו אחד [אני מקווה] הוא התעצבן כל כך שברגע שרק היה יכול עקף את המשאית. מן הצד השני נהג עצבני נוסף ברכב אדום [כמה מתאים לסיטואציה] נכנס גם הוא ו... בום. לא. חס וחלילה. שניהם נעצרו בזמן, אבל בשביל מה בכלל להתקרב לסכנה?
אני מצידי חיכיתי שנהג המשאית יסיים את החניה ואז נסעתי בנחת. בצומת הקרוב נפגשתי עם נהג המונית שחיכה שהצומת תתרוקן. הגענו לאותה צומת באותו הזמן. ומה המסקנה? אשאיר לכם להחליט.
במקום לפנות בצומת החלטתי לעשות חניה ברוורס. נראה שכל שאר הנהגים החליטו שלא אצליח. נהג אחד היה נחמד. הוא פתח את החלון ושאל אם אני מתכוונת לחנות. אמרתי שכן והוא נסע. לא נעים לי עליו כי הוא רצה את החניה היחידה שהייתה שאותה תכננתי לתפוס ולבסוף ויתרתי עליה..
אבל שאר הנהגים פשוט לא נתנו לי. אף אחד לא עצר כמו שאני עצרתי למשאית. אף אחד לא האט. שום דבר. לבסוף התייאשתי והלכתי לחנות את הרכב בחניון התת קרקעי מתחת לאושר עד. האם שם יגיע האושר שאותו חיפשתי?
שניה אחת הסתכלתי אם כדאי לפנות ימינה או שמאלה, איפה יש יותר מקום. זו הייתה השנייה בה שני רכבים עקפו אותי. החלטתי להיות נחמדה ולא לקלל או לצפור, אז פשוט הוצאתי להם לשון, כמו ילדה בגן. הם הביטו בי כאילו ירדתי מהפסים, תוהים אם להתקשר לאיתנים.
המעלית בחניון הייתה פתוחה. הקומה הנוכחית מינוס 1. אני צריכה קומה אחת למעלה, קומה 0. עוד מרחוק ראיתי שהמעלית הייתה לחוצה על קומה 2. להיות נחמדה? כן, החלטתי. כשאכנס למעלית לא אלחץ 0. אחכה שהאנשים ירדו ורק אחר כך ארד אני.
ומה הייתה התמורה לנחמדותי? שאפילו שראו אותי רצה למעלית אף אחד לא טרח לעצור אותה בשבילי, ואם לא הייתי שמה את רגלי כאות מחאה היא הייתה נוסעת בלעדיי.
טוב, נראה לי שנמאס לי להיות נחמדה. חזרתי להיות הנהגת שלא עוצרת במעברי חציה ועוקפת מכוניות. ואתם?
