מכירים את המשפט הכי רגוע-כלומר גרוע- שאפשר לומר למישהו עצבני?
תרגיע אחי, תרגיעי אחותי, כשאתה רגוע הכול יותר טוב.
יופי, אבל אני לא רגוע, אז שקט!! משום מה המשפט הזה אף פעם לא עושה לי טוב.
החלטתי לבדוק מה קורה בסיטואציות שונות כאשר אני רגועה ועצבנית.
התנעת הרכב:
בדרך כלל, במצב הרגיל, נכנסים לרכב בבוקר, מתניעים אותו, ויוצאים לאיסוף הפיזור למסגרות, או לעבודה, או לאן שצריך.
במקרה הלא טוב נכנסים לאוטו ולא מצליחים להתניע אותו.
האם יש קשר בין רמת הרוגע/עצבים לבין ההתנעה? הרי הרכב הוא דבר מכני שאינו מרגיש את מצב הרוח שלנו, הלא כן?
התשובה [שלי]- לא.
גיליתי שבימים בהם אני רגועה [באופן יחסי, כן] הרכב מתניע. בימים בהם אני עומדת לאחר לרכבת, מאחרת לעבודה בעשר דקות, או חייבת להקפיץ מישהו לאיזה מקום - בימים המעטים האלו הרכב מסרב להתניע. אבל כשנכנס מישהו לעזור לי- הפלא ופלא, הוא התניע בן רגע! או לחלופין כשנשמתי לרווחה וניסיתי שוב אחרי כמה דקות...
מציאת חניה:
הגעתי לביג פשאן שבוע שעבר בסביבות אחת בצהרים. החניון היה מלא לגמרי. שום מקום. התחלתי להתעצבן. הסתובבתי עוד סיבוב ועוד סיבוב. קבעתי עם חברה ברימון. היא חכתה שם כבר למעלה מחצי שעה ואני עשיתי רונדלים עצבניים, אבל כלום. בכל פעם שרכב יוצא יש שני רכבים שמנסים להיכנס במקומו. פעם אחת הגיע הישועה. החלטתי להיכנס ברוורס, אז למרות שאותתי וחיכיתי כבר המון זמן זה לא מנע מרכב אחר לתפוס לי את המקום. אחרי בערך עשרים דקות הצלחתי לחנות, רחוק.
היום ניסיתי שוב. סביבות אחת בצהרים. החניון היה מלא עד אפס מקום. 'אני אמצא חניה' אמרתי לעצמי שוב ושוב ונסעתי לאט לאט. ראיתי מישהי נכנסת לרכב. "את יוצאת?" שאלתי "לא". לא נורא, אני אמצא חניה, חשבתי. עוד מישהו הסתובב ליד הרכב. "יוצא?" שאלתי. "לא. עכשיו נכנסתי". יופי. בקרוב אצלי.
ואז הגעתי לחניות הכי קרובות לכניסה לביג. אם בכלל תהיה חניה זה בוודאי לא שם, אלא שראיתי שני אנשים חוצים את הכביש. "אתם יוצאים?" שאלתי. "כן" הייתה התשובה והנס התרחש. תוך חמש דקות מרגע שהגעתי...
אז תקבעו אתם האם יש קשר?
פיפי ולישון:
"לכו לישון!" צעקתי לילדים שלי שוב ושוב. יום קשה בעבודה, עייפות, סיבובי חוגים.
ככל שצעקתי יותר חזק הסירוב הלך וגבר. הויכוח הפך למלחמה. הארטילריה הייתה כבדה.
"את אמא רעה", "אתם ילדים מעצבנים", יריתי בחזרה "אני שונא אותך" ירה הגדול "עוף מכאן" "תחלמי על זה"
לאחר שעה מתישה הם ישנו, אבל אז כל התכנונים שלי על עבודה, וצפיה בסרט, וקצת זמן עם בעלי ירדו לטמיון. גם אני נרדמתי.
יום אחרי זה החלטתי ללכת בטוב. חיבוקים, נשיקות, אני אוהבת אתכם. הם בחזרה אוהבים אותי. והכול הלך מהר כל כך, ובקלות.
ממש פיפי ולישון...
אפיית עוגה:
דווקא כשאני ממהרת לוקח לעוגה פי שניים זמן להיות מוכנה אפילו שזה על חום גבוה פי שלוש, וכשהיא סוף סוף טורחת להיות מוכנה, הפלא ופלא, אני מגלה שהיא שרופה למטה ולא עשויה מלמעלה...
נסו לעצור רגע ולחשוב מתי אתם מתעצבנים, האם זה מוצדק, האם אפשר למנוע את זה, ואיך זה משפיע על החיים שלכם... האם גם אצלכם הרכב לא מתניע כשאתם לחוצים ועצבניים? האם הילדים משקפים את מצב הרוח שלכם? ואיך העולם מגיב בחזרה? אולי דווקא עכשיו, לכבוד סוף השנה הלחוצה בה כולנו רוצים שהילדים יביאו תעודות טובות, שהמורים שביננו יצליחו לתת הערכות ראויות ולהספיק ללמד את כל מה שהיינו רוצים, שכולם יצליחו בבגרויות ושהקיץ ייתן מענה בכמה שיותר זמן וכמה שפחות כסף לצרכים שלנו, אולי דווקא עכשיו תערכו את הניסוי הזה. יום אחד בנחת, בשלווה... תראו אם דברים יקרו אחרת... וכמובן שאשמח שתשתפו אותי איך הלך הניסוי אם יתחשק לכם.
