הבעיה היא לא במה שאני יכולה לכתוב על השואה, במה שאני יודעת, בתמונות שדרכן אני נזכרת או מבינה. והבעיה היא לא בשירים או בסיפורים שאני שומעת ממי שעדיין נשאר לספר אותם ממקור ראשון, שני או שלישי.
גם הבעיה היא לא בעובדה שאני מקדישה יום וחצי בשנה בניסיונות לזכור שנים ארוכות של סבל תהומי שבכלל לא חוויתי בעצמי. אלו הן לא בעיות - אבל אלו הן הברירות היחידות שיש לנו בכדי לנסות ולהבין משהו שבפועל בחיים לא נבין. היום עמדתי בצפירה, וניסיתי להתרכז ולהקדיש דקת דומייה לאלו שאינם.
הדבר היחיד שעלה לי לראש הוא השקט ששרר באולם, אף אחד לא דיבר, כאילו כל העולם עצר מלכת, דממה. לרגע אחד כל היושבים באולם וכל עם ישראל ברובו הגדול השתתק ונעמד למען מטרה אחת. ההרגשה הייתה טובה, התחושה הייתה תחושת גאווה ואחדות.
אנחנו כאן, אנחנו בארץ היפה שלנו. זה נמצא כרגע רחוק מאיתנו כמו שהיה נמצא רחוק מהם מספר ימים לפני. אל תהיו שאננים, אל תהיו אדישים.
