מסע העצמאות החל בתוך הבית הפרטי שלי.
התחלתי עם הקטנה שלי. להוריד לבד את המים בשירותים זה אומר שהיא גדולה ועצמאית!
הגדול יותר - לחצות לבד את הכביש, זו עצמאות!
ובכלל אצל ילדים ראיתי שעצמאות נקנית בצורה כל כך פשוטה בדברים יומיומיים וקטנים, להכניס משהו לבד לתנור, לקפוץ לבד לשכן, לשמור על האחות הקטנה... לרגע כל כך קנאתי בעולם התמים הזה שבו כמעט כל דבר מעלה חיוך, אבל בכל זאת החלטתי להתקדם הלאה אל עולם המבוגרים.
את בעלי לא שאלתי, אני מניחה שבגלל שחששתי מהתשובה. עצמאות לגביו ודאי תהיה עצמאות מן המשימות היומיומיות שאני מטילה עליו.
התחלתי בעולם המבוגרים הצעירים - אלו שטרם נישאו.
שם שמעתי כל מיני תשובות אשר את חלקם אני מצטטת בפניכם:
- עצמאות היא היכולת והאפשרות לעשות כרצוני מבלי שאף אחד אחר ימנע זאת ממני
- גאולה
- התרגשות שחוזרת ונשנית בכל פעם שזוכרים ליישמה
- אפשרות לבחור מה שרוצים לעשות בלי להיכנע ללחץ חברתי
- עבודה שאני אוהב
- לממש את החלומות שלי
- לחיות חיים של משמעות
- לחזק את מה שיש לנו במדינה
המשכתי עם הזוגות הנשואים, שם הכול קיבל משמעות אחרת. עצמאות הופיעה בהקשר של חופש מהתערבות ההורים, עצמאות כלכלית ואי תלות באף גורם, עצמאות בגידול הילדים ואצל נשים מצאתי גם את הצורך בעצמאות לצורך יציאה עם חברות ובילוי, ובואו נודה, אף שלא שמעתי בקול אך הרגשתי בין השורות- גם הצורך בעצמאות של בני הזוג זה מזו מידי פעם [לא שמעתם אישה ששואלת: איך זה שלא קראו לבעלי למילואים כבר שנתיים? או גבר שמתלונן מדוע אין מילואים לנשים? לאו דווקא מתוך פמיניזם טהור].
האמת שבשבילי הרבה דברים יכולים לגרום לי להרגיש עצמאית, עצמאות מקצועית - להיות הבוס של עצמי ולהתקדם בקצב שלי ובכיוונים שאני שואפת אליהם, עצמאות ממציאת חן בעיני גורמים מסוימים, חופש מביקורת של אחרים על דרך חיי... ובכל זאת כל אלו מתגמדים ליד העצמאות האמתית שאליה הייתי שואפת. החופש שיגיע ביום בו אוכל לנסוע בבית שמש עם דגל מבלי לחשוש שישברו לי אותו, או גרוע מכך, ישברו לי גם את הרכב ואולי גם את העצמות ביחד אתו. האם העצמאות הזאת אי פעם תגיע?
שיהיה לכולנו יום עצמאות שמח שיסמן עצמאות למדינה וגם לכל אחד באופן אישי.
