סיגל שיבובסקי - יו"ר עמותת בית הספר הדמוקרטי סאדברי עמק האלה
סיגל, 46, נשואה ואם ל- 4 ילדים, בעלת תואר ראשון בתקשורת וניהול, מתגוררת בקיבוץ נתיב הל"ה. מנהלת עסק משפחתי בתחום החקלאות, ומקדישה את מרבית זמנה הפנוי לקידום בית הספר סאדברי עמק האלה.
"בעבר, עבדתי בבתי ספר דרך תכנית 'קרן קרב', עסקתי רבות בתחום התרבות, הקהילה והחינוך הבלתי פורמאלי. מהיום שהפכתי לאימא לילדה בבית הספר הרגשתי שמשהו לא נכון לי. עלו בי מחשבות על חינוך ביתי אבל לא האמנתי שאני מסוגלת לכך. ילדתי הבכורה עלתה לכיתה א'. ילדה צייתנית וממושמעת שבכיתה ב' אותרה כמחוננת והכל היה כביכול בסדר. רק היום אני מבינה עד כמה הדברים יכלו להיות שונים. אחריה, הצטרף ילד נוסף למערכת וכבר בכיתה א' הוא איבד את ההתלהבות והחל להיות "חולה" לפחות פעם בשבועיים. אחריו, הגיע בני השלישי שעשה בית ספר לכולנו ופשוט סרב לעלות על ההסעה לביה"ס. במהלך השנים גברה בי התחושה שאנו חיים בשקר עם עצמנו. שולחים את הילדים יום יום לבלות את מיטב שעותיהם בישיבה על כיסא בלי לעצור ולשאול למה? מאחר ואנו חיים בקיבוץ לא היו אפשרויות אחרות מלבד בית הספר הרגיל, ושכנעתי את עצמי שזה מה שיש וצריך ללמוד להתמודד עם זה, הרי זו המציאות. עד שיום אחד חברה טובה סיפרה לי על ביה"ס 'סאדברי' בירושלים.
נסענו להתרשם מחוג בית בביה"ס, עם אחותי ושלושת ילדי בגיל בית ספר. במהלך השיחה בה הציגו את בית הספר החלו "ליפול לי האסימונים...", כל שנאמר היה מה שחשבתי והדחקתי מאז ומעולם. זו האמת שלי. כשהסתיים המפגש שלושת ילדי אמרו שכאן הם רוצים ללמוד. אינני אדם דתי ולא חשבתי שאי פעם אחווה זאת אבל הרגשתי שמצאתי את האור!"
ספרי מעט על הרציונל של ביה"ס ומטרותיו.
"בית הספר סאדברי הראשון הוקם בשנת 1967 בארה"ב ע"י דניאל גרינברג. ברחבי העולם קיימים עשרות בתי ספר הפועלים עפ"י מודל זה. בישראל קיימים שני בתי ספר כאלו: ברמת הגולן ובירושלים שהם למעשה האבא והאימא שלנו ומלווים אותנו בכל צעד. אנחנו ביה"ס השלישי ובשנה הבאה יפתח בית ספר רביעי בבנימינה.
אז מה זה בעצם בית ספר סאדברי? בית הספר מושתת על האמונה כי כל ילד נולד עם היכולת ללמוד. וכמו שהוא לומד ללכת ולדבר כך הוא גם יכול ללמוד כל דבר. בעיקר, בעולם בו אנו חיים היום בו הידע זמין לכל אחד ואין צורך במתווכים בכדי להגיע אליו. אנו מאמינים כי כל דבר הוא למידה לאו דווקא למידה פורמאלית. חוקי היסוד בבית הספר מושתתים על שוויון - כל חברי הקהילה שווים - אנשי הצוות והתלמידים. חירות - כל אחד חופשי לעשות מה שהוא רוצה כל עוד הוא לא פוגע באחר ולא עובר על חוקי בית הספר.
בית הספר מאפשר לכל תלמיד להיות מי שהוא, ללא מסכות. משפט שנחרט בזיכרוני באחד מחוגי הבית מפי אחת התלמידות: "בבית הספר הקודם שלי תמיד הרגשתי שונה וכאן אין את ההרגשה הזו..." בזכות זה מתקיימת אווירה ביתית של אהבה וקבלה, המשפיעה גם על החברה מחוץ לבית הספר. אני מאמינה שככל שיותר ילדים יחוו את הגישה החינוכית הזו נוכל גם להשפיע על פני החברה באזור ובמדינה.
כיצד בפועל פתחת את ביה"ס?
"כיצד התחלנו - מאחר והאופציה שעמדה בפניי הייתה להסיע את הילדים לירושלים בכל יום נראתה לי מטורפת, מה גם שבביה"ס בירושלים לא היה מקום, הגעתי למסקנה שהכי נכון יהיה להקים בית ספר באזור שלנו - עמק האלה. התחלתי להפיץ את הרעיון לחבר'ה בקיבוץ והם התלהבו. ביחד חברנו לקבוצת הקמה. למדנו על בתי הספר הדמוקרטים השונים בארץ והחלטנו לאמץ את מודל 'סאדברי' מתוך תפישת עולם שזו האמת שלנו. התחלנו להפיץ את הבשורה בחוגי בית כך הקבוצה גדלה והצלחנו לפתוח בית ספר בספטמבר 2014, עם 27 תלמידים וכיום, בביה"ס 48 תלמידים, כשבכל שבוע כמעט מצטרף תלמיד חדש. בבית הספר יש מקום לכל תלמיד הרוצה בכך. בית הספר מתאים לכל ילד אבל לא מתאים לכל הורה. התלמידים לומדים להיות בני אדם חושבים ומכבדים, לומדים לחיות בחברה דמוקרטית, לומדים להכיר את עצמם ובמה הם רוצים לעסוק ולומדים ליזום."
האם תחושת האחריות שהילדים לא ילמדו לימודי ליבה באופן מסודר ויתאימו עצמם לחוקי החברה הנורמטיבית קיימת?
"בית ספר במודל 'סאדברי' מאמין שיכולת הלמידה קימת בכל אחד, כמו שלמדנו ללכת נוכל ללמוד כל דבר שנרצה אם הרצון ללמוד יגיע מתשוקה. מתוך אמונה זו והרצון שילדיי ילמדו במקום המאפשר להם להיות מי שהם, הם ילמדו לקחת אחריות על בחירותיהם, ילמדו להכיר את עצמם ולאהוב את עצמם, ילמדו לכבד את האנשים סביבם ולהתנהל בחברה. אני מהאנשים שאוהבים לעשות ולא רק לדבר בסיסמאות ולקטר על המצב הקיים. לשמחתי מצאתי שותפים לדרך ובזכות זה הצלחנו להגשים יחד את החלום. לצערי, אין לנו משאבים רבים, כל ההתנהלות היא במימון ההורים, אנו בהליכים מול משרד החינוך ונקווה שבשנה הבאה כבר נקבל תקצוב. אנשי הצוות היום הם מייסדי בית הספר. כדי להיות איש צוות בסאדברי חייבים להאמין בתפישת העולם שלנו. אנשי הצוות נבחרים בכל שנה מחדש ע"י אסיפת בית הספר. מסתבר שרבים רוצים לבוא לעבוד אצלנו כמעט מדי שבוע אני מקבלת פניות ממורים שמחפשים להיות חלק ממשהו אחר. הדבר הכי חשוב מבחינתי הוא שכל תלמיד שרוצה ללמוד אצלנו יכול , הוא רק צריך לרצות, אין לנו צורך באבחונים ותוויות למיניהן. 'האחר' הוא אני, זו לא עוד סיסמה אלו החיים היומיומיים בבית הספר. אתה יכול להיות מי שאתה ואין צורך במסכות ולמעשה גם בלתי אפשרי לעטות אותן אצלנו הן יורדות מהר מאוד... בעידן בו אפשר ללמוד הכול באינטרנט, בבית הספר צריך ללמוד כיצד להיות בן אדם מכבד ומעז ואיך לחיות בקהילה וזה מה שאנו עושים יום יום."
בית הספר ממוקם בבית גדול וחצר רחבה במושב גבעת ישעיהו. בחצר עצי פרי ותחושה נוחה שהגעת להתארח אצל אחד השכנים, אינו מזכיר שום מסגרת פורמלית אליה הורגלנו כדוגמת ביה"ס. התלמידים מגיל 5 ועד 18 עסוקים במה שהם בוחרים לעשות. חלקם, שיחק משחקי כדור בחצר, 3 בוגרים שוחחו בפינה נפרדת עם זוג הורים שהגיע להתעניין בביה"ס ונדמה היה שהתלמידים הפכו לאחראים המבוגרים וענו על כל השאלות באופן מעורר השראה ביחס לגילם הצעיר. בתוך כותלי ביה"ס, 5 ילדות צעירות היו עסוקות בהכנת פנקיים במטבח המרווח. בסלון היו מרוחים באופן נינוח 3 ילדים ששיחקו ביניהם, בחדר אחר ילדים נוספים שיחקו במשחקי מחשב כל ילד והטאבלט שלו.
במתחם החדרים, קיים חדר מחשב עם עמדות מחשבים, שני חדרי למידה, הקירות מקושטים בתכנים, מטלות והודעות לתלמידים והכל באווירה אחרת, חופש ביטוי, יצירה והחלטה כי התלמיד יבחר את שברצונו לעשות.
בשעה 11:00, התכנסו התלמידים ביחד עם הצוות האחראי לישיבה. את הישיבה ניהלו התלמידים בחדר מאוד לא פורמלי ובלי גינונים, עם אסופת ספות, כסאות ומזרונים שפזורים על הרצפה. הנערה הבוגרת שמילאה את תפקיד אחראית על סדר הדוברים, סדר היום ומתן רשות הדיבור ערכה את האסיפה באופן מעורר הערכה, לידה תלמידה נוספת הקלידה את ההחלטות שהתקבלו לאחר כל נושא תוך דיון המשתתפים מכלל הגילאים. מפגש יוצא דופן ואחר בכל מובן.
עומר שיבובסקי, תלמידה בביה"ס, בת 17 (בתה של סיגל)
"שמי עומר שיבובסקי, (כן, הבת של), אני בת 17, ולומדת בבית הספר החל מהיום הראשון, ולמעשה הייתי שותפה גם בתהליך ההקמה לפני שנתיים. בית הספר הוא קודם כל פתוח - משמע ערך ראשון הוא חירות, כל תלמיד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, בזמן שלו, כל עוד הוא לא פוגע בחירות של האחר. מכאן נגזר ערך השוויון, על מנת שהחירות באמת תישמר ולא יהיה מישהו שהזמן שלו או החירות שלו שווים יותר, והוא יכול לפגוע באחר. חשוב לציין, שהשוויון בביה"ס משמעותו - כולנו שווים אך, יש תפקידים שחברי קהילה ממלאים שתכליתם היא לגזול חירות של הפרט אך למען הכלל, למשל: פקיד נוכחות אחראי לדאוג שמקיימים את חובת הנוכחות והמעקב, או פקיד ניקיון - שאחראי לדאוג לניקיון בית הספר, על ידי יצירת תורנות ועוד. בכדי להתנהל באופן שוטף ויומיומי אנו משתמשים בדמוקרטיה. בביה"ס ישנה רשות מחוקקת - האסיפה (אני משמשת כיו"ר) בה נחקקים החוקים אשר הוצעו על ידי הקהילה, מתקיימים דיונים הקשורים להחלטות הנוגעות לכלל הקהילה, למשל: טיולים ואירועים מיוחדים, או חברי קהילה המתנהגים באופן בעייתי כמו שימוש באלימות.
הרשות האוכפת נקראת וזה"ק- ועדה לזכויות הקהילה, מעין בית משפט זעיר בו חברים 5 אנשים (פקיד קבוע וארבעה תורנים מתחלפים, כך שכל אחד מאתנו משמש כשופט, זו אחת החובות שיש לכל חבר קהילה), הדן בתלונות חברי קהילה כלפי אחרים, בהתאם לחוקי בית הספר, לדוגמא: מישהו שעבר על חוק ניקיון, רכוש בית ספר וכדומה. בנוסף, ישנו גוף הנקרא - גישור ונועד לפתור סכסוכים אישיים שלאו דווקא יוכלו להיפתר על ידי אמירה של "עברת על חוק זה או אחר".
את כל הועדות מאיישים הצוות והתלמידים - כולנו שותפים להחלטות. כמובן, יש ילדים שיותר וילדים שפחות, הכל תלוי ברצון של כל אחד מאתנו להיות מעורב ויש מקום לכולם. באופן אישי אני מאוד פעילה, גם מתוקף תפקידי כיו"ר האסיפה, ובעיקר כי זה חשוב ומעניין אותי. ההחלטות בבית הספר נעשות בהצבעה דמוקרטית, מנהל הישיבה (אסיפה, וזה"ק, או ועדת כלשהי) סופר קולות בעד ונגד, לאחר כל דיון."
מה את אוהבת בבית הספר?
"קשה לי לענות על שאלה זו באופן שימחיש את תחושותיי. הדבר הראשון שעולה לי זוהי האווירה. אני יודעת שכאשר נכנסים מבקרים הם מרגישים את ההבדל והשוני, יש משהו אחר באווירה. אולי אוכל לתאר זאת ב-אמת, פשוטה. אין כאן ניסיון לשחק או להיות משהו או מישהו אחר, כל אחד מאתנו נמצא כאן עם היתרונות והחסרונות שלו, וכולנו מקבלים אותו כפי שהוא, לא מנסים לשנות, לא מציעים לשפר, פשוט רוצים לחיות יחד. ישנה הדדיות ואכפתיות אמתית וברמה גבוהה. אני אוהבת את התמיכה, הבנה, דאגה והידיעה שכולנו כאן מתוך רצון ובחירה תוך אהבה אמתית את המקום והקהילה."
שתפי על האופן בו את לומדת, בהגדרה אובחנת כילדה מחוננת?
"אני לומדת בשוטף באופן עצמי. אחד מאבני היסוד של בית הספר היא התפישה שאנחנו לומדים כל הזמן, בכל רגע בחיינו. הלמידה שלי לא מסתכמת ב- 12 שנות לימוד ובשעות הלימוד בביה"ס, היא נמשכת עד הרגעים האחרונים של החיים. בנוסף לכך, הלמידה שלי לא תלויה באף אחד חוץ ממני, כמו שלמדתי ללכת ולדבר בלי מורה ולוח, אלא פשוט מלראות ולהיות קשובה לסביבה, להקשיב לדחף הפנימי והטבעי שלי, ככה אני יכולה ללמוד כל דבר. כל אחד מוצא את הדרך שלו ללמוד ולחיות, בעיניי אין חוקיות אחת שמתאימה לכולם..
רק בחודשים האחרונים הבנתי לחלוטין שלמידה - זו כמיהה בסיסית של האדם, או לפחות שלי, ופשוט לא מקדישים לזה מספיק זמן במערכת הרגילה. לפחות במקרה שלי אפילו הרסו לי את זה. בשנה שעברה, שנת הסאדברי הראשונה שלי, זה כל מה שעניין אותי. איך אני מגיבה, מה אני חושבת, איפה פוגש אותי כל דבר, אני כבר לא יודעת למי זה מובן מאליו ולמי לא, אבל אחרי תהליך ארוך ואני עדיין בתוכו, אחרי שלב או שניים, אני יודעת שזה אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בחיים שלי.
כששואלים אותי מה אני עושה כל היום? אני לא מתביישת להגיד שאני פשוט נהנית, לומדת להקשיב לרצון הפנימי והאמתי שלי ויודעת מי אני הרבה יותר טוב מאי פעם ולטעמי זה כח אדיר. מידי פעם, אני נכנסת לשיעור "מובנה" כמו פילוסופיה, בשנה שעברה זה קרה לעתים קרובות יותר והשנה פחות, לחלוטין מתוך בחירה מודעת, אבל אני באמת מאמינה שזה לא משנה. לפעמים כשאני מספרת על האהבה העצמית שהתפתחה אצלי בעקבות המעבר לבית הספר, מסתכלים עלי כמו על 'היפית' שלא מבינה שעם אמירות כאלו אי אפשר להציג תוצאות זה אמנם טוב ונחמד אך, מה לעזאזל תעשי בהמשך חייך?
אני מחייכת ועונה שכלום לא שווה אם אתה לא מאושר, או לפחות בדרך לחיפוש האושר. איש חכם אמר לי פעם שאי אפשר להיות כזה אם אתה לא אוהב את עצמך, לא משנה במה תקיף את עצמך. אדם שאוהב ומכיר את עצמו באמת מסוגל לעשות הכל, כי הוא מאמין בעצמו, יודע מה הוא רוצה, אז אני כבר פחות דואגת, כי אני הולכת להגשים חלומות. והאמת היא, שאני בכלל עובדת במכולת, ובתקופה האחרונה, זה אפילו טוב יותר.
קיבלתי החלטה לא לגשת למבחני הבגרות. בנוסף, למה שנאמר עלי ידי עד כה, אומר שאני עדיין לא יודעת מה אני הולכת לעשות בהמשך החיים. מתגבש לי כיוון, אך עדיין הכל פתוח, אולי בתחום המוזיקה, צילום, כתיבה, או חינוך, אבל מה שבטוח זה שכרגע אין לי שום צורך לעבור את מבחני הבגרות."
כאימא , התחברתי לאושר הפנימי של עומר ועל האחריות המוטלת אך ורק על כתפיה בבחירות שלה. אולם, קצת הרגשתי פספוס על העובדה שהיא ילדה חכמה ביותר ותחמיץ את האפשרות להרחיב את ידיעותיה ולא תעשה בגרות ככרטיס כניסה להמשך החיים, אולי אני נורמטיבית מידיי?
עפרי בהט, תלמידה, בת 13.5
"הדבר הראשון שאני רוצה לומר הוא שאני בת 13.5, ומרגישה באמצע, קטנה לגדולים וגדולה לקטנים. רוב החברים שלי הם לא בגילי ובאמת מפסיק להיות משנה לאחר זמן, אני לא יודעת כמה תוכלו להבין שהבדל זה משמעותי רק בביה"ס רגיל, כשמחלקים את כולם לפי גילאים ואומרים "תהיו חברים של ילדים בגילכם". משמעותי עבורי שאני עפרי. אני לא ילדה שאוהבת לקרוא ספרים או זו שרוקדת. אני אני, פשוט ככה. בכיתה רגילה אתה סוג של מספר - אף אחד לא טורח להכיר אותך אתה פשוט קיים וזהו.
נאמר בהרצאה של יורם הרפז שבית ספר רגיל הוא כמו בית סוהר - הילדים כלואים בתאים ומדי פעם יוצאים לטיול בחצר, זה נכון. לחלקנו ביה"ס הוא סוג של עונש בדיוק כמו בית סוהר. אולי עשיתם חיים בבית ספר רגיל ולא שיוועתם לחופש מהמבוגרים ומהכבלים שעוטפים אתכם? לא התייאשתם מהלמידה הבלתי פוסקת שממנה כמעט לא לומדים?!
ביה"ס שלנו היה עבורי 'גלגל הצלה' ממערבולת של חומר למידה ובדידות, ומעל לכל חוסר היכולת שלי להשמיע את דעתי, המבוגרים חושבים שהם יודעים הכל. מי ידע יותר טוב ממני אם אני עייפה ורעבה, או אם אני אוהבת סלרי ורוצה ברוקולי ולא אצליח לסדר את החדר...?
עוד דבר הוא שהמבוגרים לא מנסים לעשות שלום. לדעתי זאת, זה לא תפקיד המבוגרים. אם אני רבה עם חברה שלי אנחנו כאן נעמוד ראש בראש עם הבעיה, ונעקור אותה מהשורש ולא מהגבעול, כי הגבעול ייצמח שוב ושוב ועד שנבין מה קורה כל החצר שלנו תהיה מלאה קוצים. איפה תמצאו את הכוחות והזמן להשלים בעיה כמעט בלתי אפשרית כמו: לעקור חצר מלאה קוצים בידיים חשופות? זה מה שקרה לי בביה"ס נורמלי שאי אפשר לתקן.
הדמוקרטיה בבית הספר היא לא 100%. ילד בן ארבע לא יכול להתנהל כמו ילד בן 15 כי הוא לא חושב כמוהו ואין לו את היכולות הפיזיות. אבל השוויון בביה"ס הוא הרבה מעבר ל - "ילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד", בטיחות היא דבר אחר, פה מדובר על העובדה שילד בן 4 יכול להחליט לעצמו לפי דעתו והרגשתו. אנחנו כבר לא תינוקות ויכולים לדעת מתי קר לנו וללבוש חולצה חמה לבד.
אני לא רוצה להעליב אף אחד, אך תחשבו - אולי קשה לכם לשחרר ולהבין שהתבגרנו ויש לנו דעה? תנו לנו ללמוד איך להשתמש בה. אחרת "נעבוד כמנקים", כמו שנאמר לי לא פעם, ולא בגלל שאולי לא תהיה לנו בגרות. אני צריכה תעודה עם שם נוראי כמו "בגרות" כדי להוכיח שאני בוגרת? האם אני צריכה לדעת כפל וחילוק כדי שתהיה לי הוכחה שאני יכולה לחשוב בעצמי?!
הרבה ילדים שבאו לביה"ס לניסיון החליטו להצטרף, ולדעתי חלק מהחלטה זו היא העובדה שפתאום אף אחד לא אומר לך מה נכון לעשות, אתה חושב שאם אתה עושה משהו בלי אישור מבוגר ההורים לא יהיו מרוצים, כי בעצם מה שתמיד קרה הוא שהורים, מורים, גננות וסתם אנשים ברחוב גדולים ממני ויודעים יותר טוב ומן הסתם מה שהם אומרים הוא מה שנכון ולא אחרת. אני לא רוצה לפתוח דיון, רק רציתי שהמבוגרים יבינו מה קורה בביה"ס מעבר לעובדה שאתם לא יכולים להחליט עלינו, מה שללא ספק עלול להרתיע חלק מההורים. אני לא רוצה להעליב אף אחד, הורה או ילד. רציתי לפקוח את העיניים שלכם ולחלוק חלק מהחוויה שלי בבית הספר ולכם לא יצא לחוות.."
אציין, כי בימים אלו מתקיימת הרשמה לביה"ס. לפני כשבועיים נערך 'חוג בית' אליו הגיעו הורים וילדים רבים בכדי להתרשם מביה"ס. אין ספק, כי אחת החוויות היותר מעצימות שראיתי בביקורי שם היה האופן והבגרות שהילדים הפגינו באסיפה. מדהים לראות ילדים בני 6-17 מקבלים החלטות בנושאים גדולים כמו משמעת וחלוקת משאבים לצורי לימוד באופן בוגר ועמוק כיאה למבוגרים ובמוסדות פורמליים. אחריות משותפת במובן הכי פשוט של המילה. ארבעת ילדיה של סיגל לומדים בביה"ס וניכר בהם ובה כי אין מאושרים מהם. כפי שציינתי בתחילת הריאיון כי סביר להניח שכל תלמיד היה רוצה להיות חלק מביה"ס כמו זה שחופש הביטוי וההחלטות אם וכיצד ללמוד תלויות אך ורק בו תוך אחריות חד משמעית לחייו. עניין ששנוי במחלוקת עדיין בקרב מבוגרים וגישות בחינוך. בעיניי, היכולת של התלמידים לקחת אחריות היא ההישג המשמעותי ויוצא דופן. נקווה כי ביה"ס יקבל הכרה רשמית ממשרד החינוך הכולל תקציבים ועד אז, נאחל הצלחה לצוות בביה"ס ובעיקר לתלמידים.
להתרשמות והיכרות ניתן להתקשר לסיגל – 054-6460930
שבת שלום ומבורך!