החברות הכי טובות...........
חברותיה הטובות רונית, אסנת, אלה ואורנה, וקולגות לעבודה בביה"ס 'לוי אשכול', נפרדות ממנה בכאב ובדמע.
רונית פרץ
"איך אפשר בכלל להיפרד? ואת רצית כל כך לחיות. רצית רק לחיות.
גם בשעותייך האחרונות, התפתלת ונאבקת בכל הכוח, ניסית להיאחז בחיים ולו רק לרגע אחד. שוב ושוב ניסית לפקוח את עיניך בדרכך השקטה נלחמת בגבורה עילאית עד כלות כוחותייך. גם כאשר פסק ליבך לפעום לא יכולנו לקבל את העובדה שאינך עמנו עוד, הלב ממאן להשלים.
עד הרגע האחרון חיזקנו, עודדנו, התפללנו, קיווינו ויחלנו לנס ולרחמי שמיים. לא האמנו שהמחלה תנצח.
לפני 5 שנים, כשנתגלתה בגופך המחלה הארורה, כשהבנת את גודל המסע והמשא, אמרת שאת יוצאת להילחם בסרטן, את רוצה לנצח. יצאת לקרב חייך, לא הפסקת לרגע להילחם, באומץ, בחוכמה, בשקט ובשלווה. עם חיוך ועם אופטימיות ללא גבולות. ובקרב הזה היו כל כך הרבה מלחמות, בתחנות רבות ואיברים בגופך, ואת נלחמת, כאבת, התמודדת ולא התייאשת. למרות הכאב שקרע אותך מבפנים המשכת לחייך, לשמוח, ולתת תחושה שיהיה בסדר ויש תקווה. נלחמת עד הרגע האחרון. כשמך מירב, נתת את המירב, לוחמת אמתית. לוחמת אמיצה.
סחבת בגבורה את המחלה הארורה הזו, עברת את כל הטיפולים הקשים למרות הפחדים אך בהרבה תקווה ונחישות שתצליחי להתגבר. לא ויתרת לרגע, האמנת, ואנחנו עמך בטוחות שאכן תנצחי את הסרטן, היינו משוכנעות שהניצחון בדרך. אך הוא קינן בגופך ומאן לעזוב, שלח את גרורותיו לכל עבר וזרע הרס ללא מעצורים. היית גיבורה בסבלך, כל כך הרבה סבל וייסורים. סבל בלתי אנושי.
נתת דוגמא לכולנו מהו אומץ לב והתמודדות עם קשיים וסבל – התמודדות מעוררת השראה. היית מודל ומופת למאבק עיקש, לאצילות נפש ורצון להיאחז בחיים. לחמת כלביאה כשאת נושאת את הייסורים בשתיקה רועמת, והכאב עז וקשה.
מירב שלנו, למרות כל הסבל בתוך השנים הקשות האלה לא הפסקת לרגע לטפח את משפחתך לתפארת להיות אימא מדהימה לילדייך ורעייה אוהבת ותומכת לרפאל. הם תמיד היו בראש דאגותייך ועטפת אותם באהבה ענקית.
לפני כשבוע, כשהבנת את מצבך, אמרת: "יש מצב שבו הגוף כבר לא יכול יותר ונשארת רק הרוח".
עוד אמרת, "שאם נגזר עלייך ללכת, את רוצה ללכת עם חיוך.."
היית שלמה, שלווה ורגועה, מודעת ויודעת ללא פחד. נפרדת מאתנו במבטים ובמילים, אותן מילים שנוגעות בנימי הנפש. עזרת לנו להשלים, לקבל ולהיות אתך בשלוותך.
היום כבתה הנשמה הלוחמת, וכולנו סביבך בוכים בדמעות של כאב. לנו הייתה הזכות להיות חברותייך. ליווינו אותך במסע הקשה, עודדנו ותמכנו והתפללנו להחלמתך. ניסינו בכל דרך לעזור, להקל ולשמח. נזכור אותך יפה ומאושרת, צנועה וענווה ובעיקר לוחמת. סליחה, אם עשינו מעט מידי ואולי יכולנו לעשות יותר למענך. סליחה.
אני מתנחמת ויודעת עכשיו - אינך סובלת עוד! הסבל שלך הסתיים. מחבקת אותך חיבוק אחרון, ונפרדת ממך בעיניים דומעות ובטוחה שהמלאכים בשמיים ישמרו עלייך, ואת תשמרי על כולנו מלמעלה. ובמיוחד שמרי על ילדייך ומשפחתך האהובה והיקרה. את תהיי בליבנו תמיד. אוהבות לנצח בדמעות של געגוע, החברות הטובות.
היי שלום בת של מלך, חברה אהובה ותנוחי על משכבך בשלום."
אסנת ומירב
אסנת פולומבו
"בשעות הקטנות של הלילה
הגיתי רק בך
בשעות הקטנות של הלילה
נפשי בי בכתה
אך הזמן, עוד מזדחל לו
כה לאט
ואני עוד, מעלה לי זיכרונות..
BIG MAMA, זה השם הנרדף למרב חיה כהן, העולה וצף ב"אלבום התמונות" האישי שלי.
תמונה ראשונה: שלהי קיץ 2007, צוות מורים שוקד על הכנת שנת לימודים חדשה. לצוות מצטרפת מורה חדשה ועוללה הרך צמוד אליה, הוא ישן, יונק ומתפנק והיא, אימא ומורה לא מחסירה ומשקיעה גם בזה.
תמונה שניה: יושבת בביתם הקטן, אריאל כבר ילדון סקרן ופעלתן מתרוצץ לידינו, כרסה בין שיניה ושוב אותה תמונה, מרב שוקדת על עוד מרכז למידה, עוד מערך שיעור ובמקביל מפנקת מאכילה מארגנת, שולפת מעוד מגירה עוד פינוק, שוקולד, עוגייה ולא רק לאריאל אלא גם לרפי ולי, וכמובן רגע לפני ששולחת אותי הביתה, לא שוכחת לספק לי צידה לדרך גם רוחנית והרבה פעמים גם פיזית, הביתה לדרכי ה"ארוכה" למודיעין.
תמונה שלישית: יושבות על כוס קפה הפעם באקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל. התלמידים בסיור ואנחנו בשיח חברות, כבר מזמן לא רק מורות עמיתות בצוות אלא כמעט אחיות, ובין לבין, עם חיוך מאוזן לאוזן מבשרת על התרחבות נוספת למשפחה, על בית חדש ותקוות להגשמת עוד חלום. באושר גדול מתבשרים על הצטרפותה של מעיין למשפחה על מציאת בית ומעבר אליו, משכנתא, חיתולים, הנקה ועבודה.
תמונה רביעית: ערבו של יום, טלפון מצלצל ואני באושר מזהה על הצג, מרב. "אני חולה" היא אומרת. אני חנוקה, ממאנת להאמין אך מרב מסבירה, מרגיעה ואופטימית. הרופאים, כך מסבירה, וגם המחקרים מלמדים שהסיכויים להחלמה טובים ושבקרוב הכול יהיה זיכרון חולף.
תמונה חמישית: חמש שנים של טיפולים, תקוות, שבר, ושוב טיפולים, כואבים וקשים עוד יותר, בדיקות דקירות, ניתוחים ותמיד ת ק ו ה ו ח י ו ך.
תמונה שישית: לפני כחודשים כאשר כל הטיפולים האפשריים כשלו בשלווה שלך אמרת לי: "אם נגזר עלי ללכת, אלך בחיוך".
מרב שלי, כך קראתי לך כשהדלקתי נרות ולא זכרתי את שם אמך שתבדל לחיים ארוכים וטובים, זוהי הצוואה שלך, ל ח י י ך!
כואבת ואוהבת, שלך, אסנת"
אורנה, מירב ואלה
אלה גוסין
"מירב, חברתי היקרה, מעולם לא חשבתי שאכתוב לך מילות פרידה.
כשכותבים מילות פרידה כאילו משלימים עם העניין. וזה לא כך, לכן זה עוד יותר קשה.
כשקיבלתי את הבשורה האיומה ביום שני בחמש לפנות בוקר הרגשתי שנשמתי נעתקה, נעצרה לדקה. ישבתי עם עצמי ובכיתי, סירבתי להשלים עם העובדה שאת כבר אינך.
ביום שבת, בפעם האחרונה, כשראיתי אותך בבית החולים, הסתכלתי עלייך ודמעות זלגו מעיניי והן ניגרו ללא הרף. ידעתי שכלום לא יעזור יותר. המשפחה שהייתה סביבך, אנחנו החברות הקרובות, כולנו דיברו אתך, ואת לא ענית, הנדת בראשך והזזת את ידך, כך סימנת לנו שאת שומעת אותנו. אני עמדתי שם בצד, בכיתי מעצם המחשבה שלא אראה אותך יותר לעולם.
כשנפגשנו לראשונה בבית הספר (לפני הרבה שנים), ידעתי בליבי שזכיתי להכיר אישה מאוד מיוחדת, אישה מדהימה, עדינה ואצילה, אישה שהלב שלי נפתח אליה. התחברנו מהר מאוד והבנתי, זאת חברה אמתית, חברה לטוב ולרע. היית לי כאחות וחשתי כך כי אין לי אחיות באמת. עבדנו יחד שנים, חווינו הרבה חוויות יחד. הייתי שמחה שאת חלק מהצוות. הרבה פעמים תפסתי את עצמי במחשבה, "אנחנו חושבות אותו דבר". היית הרבה מעבר ל"חברה לעבודה". תמכת בי ברגעים הכי קשיים בחיי, הושטת יד כשהייתי צריכה, ותמיד ידעת לעודד ולתת תחושה שאת שם בשבילי.
כשהתגלתה המחלה הנוראית הייתי אתך, ברגעים הקשים והנוראים, ליוויתי אותך לאורך כל הדרך. בכיתי יחד אתך, שמחתי יחד אתך, פשוט הייתי אתך. למדתי ממך המון וכשרציתי לחזק אותך יצאתי ממך מחוזקת.
למרות כל הקשיים טיפלת וטיפחת את משפחתך, כאילו כלום לא קרה. הענקת מעצמך חום ואהבה לילדייך ולכל מי שסובב אותך.
כשאני נזכרת בך דמעות מציפות את עיניי. כולם אומרים לי, "היא למעלה, היא שומרת עלינו", אבל אני לא רוצה להשלים עם העובדה הזאת, אני רוצה שתהיי כאן, אתנו, תחייכי כמו שרק את יודעת לחייך ותגידי "אני בסדר.."
אני מתבוננת בתמונות שלך, תמונה, תמונה וזולגות לי דמעות. דמעות של אהבה, דמעות של כאב, דמעות שחודרות לי לתוך הלב.
נשארתי עם הרבה שאלות, טענות ולצערי לעולם לא אקבל על כך תשובות ופתרונות, כי כעת את אינך, את נמצאת במרומים לצדו של אלוהים.
אני כל כך מתגעגעת אלייך ואני יודעת שאנחנו נפגש בסוף, למעלה... יש לנו עוד הרבה מה לספר אחת לשנייה.
תנוחי בשלום על משכבך, חברתי היקרה.
תשמרי עלינו ועל משפחתך האהובה והיקרה, תשכילי לכוון את דרכנו להיות נכונה ונבונה.
אוהבת לנצח, אלה."
אורנה, מירב ואלה
אורנה כהן
"מירב, חברתי האהובה.
הלב כואב ודואב וממאן להאמין שמלים אלו הן מילות פרידה ממך, רגע שכל כך פחדתי ממנו, התפללתי, ייחלתי וקיוויתי שלא יגיע, כי הרי היית לוחמת אדירה ואנחנו חברותיך הקרובות נלחמנו אתך.
לא רצינו לקחת בחשבון מצב שבו נפסיד במאבק על חייך, והכאב הוא עצום ורב.
אך אני בוחרת, אהובה, לזכור את צחוקך המתגלגל, את חיוכך הכובש, את העיניים היפות שלך ובעיקר את העוצמות שהיו בך, את האמונה הענקית בקב"ה ואת האהבה ללא גבול למשפחתך.
נכנסת למאבק זה עם אמונה בלב שאת המנצחת הגדולה, שבכל שלב ושלב של המחלה ידך על העליונה, גם כשכאב, גם כשהסתבך את המשכת עם החיוך המקסים והאמונה ואמרת "יהיה בסדר, חייב להיות בסדר" והמשכת להילחם, להיאבק ולהאמין.
כשיצאת מהבית לטיפול, או בדיקה היית מקפידה להיות הכי יפה והכי מטופחת, היה חשוב לך להיראות טוב.
הערב שחרוט היטב בזיכרוני, הוא הערב שבו חגגנו את יום הולדתך, בדיוק לפני שנה. זה היה ערב מלא בצחוק, יופי ושמחה, היית כל כך מאושרת. הערב שהתקיים בביתה של רונית פרץ, שניצחה על האירוע וכדרכה עשתה הכול הכי יפה, הכי טוב שאפשר ואת תמיד לנגד עיניה ולנגד עינינו, לא היה פרט אחד ששכחנו.
יום למחרת, התבשרת שעלייך לעבור עוד טיפולים, והפעם התרופה לא נמצאת בסל התרופות והיא יקרה מאוד.
גם הפעם, קיבלת את בשורה באמונה שאת מנצחת כדרכך. אומרת לכולנו "אל תדאגו, נסתדר" צנועה וענווה, לא מבקשת דבר, אך אנו לא הסכמנו לוותר ויצאנו יחד עם רפי ועם המשפחה למסע שבסיומו השגנו את מנות התרופה שלהן היית זקוקה (וזה המקום לזכור שיש פה בעירנו אנשים טובים עם לב ענק שתמיד נכונים לעזור).
וכך, המשכת והמשכת להיאבק ולהילחם למען רפי והילדים, למען משפחתך, בקשנו שתלחמי גם בשבילנו - החברות שכל כך אוהבות אותך ולא מוכנות לוותר לך ועלייך.
בתקופה האחרונה, המאבק נעשה קשה יותר, סבלת מאוד אך לא וויתרת. עשית הכול על מנת שהילדים יהיו לידך, נשארת בבית עד שגופך כבר לא עמד בכאב ובסבל, אושפזת לפני כשבוע וביום שני הסתיים המאבק. ביקרתי אותך פעמיים בבית החולים בשבוע האחרון, וראיתי איך את ממשיכה להילחם, ולא מוותרת. כזאת היית חברה יקרה, פייטרית ענקית, אימא, רעיה, בת, אחות וחברה הכי טובה שיש. ידעת להכיל את כולם, ונתת לכולם תחושה שיהיה טוב.
ואני, חברה יקרה שלי, נשארת עם כאב עצום בלב, עם געגועים, אך גם מודה על כל רגע שזכיתי בך כחברה, תמיד תהיי בליבי, שמחת החיים שלך ותעצומת הנפש שלך יהיו נר לרגליי.
היי שלום חברה אהובה, אוהבת אורנה."
לדאבוני, לא הכרתי את מרים - חיה ז"ל, דרך הכתבים של חברותיה הטובות ברור כי זה מבחינת פספוס גדול ליקום, שאישה כדוגמתה הסתלקה מהעולם במהירה. אני מודה שלא הפסקתי לבכות בעריכה. לעיתים, קורה שאנו מכירים אדם טוב יותר ובכלל כאשר הוא נפרד מהעולם דרך חבריו ומשפחתו.
לרפאל הבעל האוהב, לילדיה הצעירים, לחברותיה ולמשפחתה המורחבת נאחל נחמה גדולה ושלא ידעו עוד צער. רונית פרץ, בהספד שלה בבית העלמין ציטטה מתוך שיר של תרצה אתר, את העצבות הגדולה והמתבקשת... שבת שלום ומבורך!
"אפילו ענני הגובה, לא יכלו לשתיקתה.
היא הביטה עד בלי שובע, היא הביטה וידעה
עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר
אך למרות הכל, הכל נגמר" (תרצה אתר)