מאת: הדר ביטון | צילום: שמוליק אלימלך | איפור: אלינור בן שטרית
עִצמו עיניים ודמיינו את בית שמש של שנות ה-90: תחרות "מיס בית שמש" בעיצומה, "אולמי הנשיא" (״צמח כיום) מתמלאים עד אפס מקום לאחר שכל הכרטיסים כבר נמכרו מראש... אלו שלא קיבלו מקומות ישיבה מתגודדים סביב האולם בניסיון לתפוס לפחות חלק מהמתרחש בגמר התחרות, ולבסוף ישנה זוכה: עדילי כהן. היום, כעבור 22 שנה, כשהיא נשואה באושר ואם לארבעה, היא מספרת לנו על תהליך חזרתה בתשובה, שלטענתה, אף פעם לא מסתיים.
עדילי בן דוד (42) היא בתם של אסתר ואהרון כהן, נולדה בבית שמש בשכונת רמת לח"י, אחות לאלירן, שמרית וניר. בבית הספר היסודי למדה ב"עדיהו" ובתיכון ב"שייבר".
עדילי עם הוריה
ספרי לי על הילדות שלך ועל הגעתך לתחרות "מיס בית שמש"
"מבחינת הלימודים, הייתי נושרת סמויה. לא עשיתי יותר מדי, סיימתי רק 12 שנות לימוד. אני זוכרת שהתלבטתי בין המגמות: בגרות עיונית או כיתה מקצועית. אחת המורות אמרה להורים שלי שזה 'לא במסוגלות שלי', וככה זה נשאר. כשהגעתי לגיל 16 נערכו באותה התקופה בבית שמש תחרויות יופי מקומיות. מדובר בתחרות שנערכה אחת לשנה, ומומנה מטעם סוכנים חיצוניים. מי שניצחה בה זכתה לתהילה רבה. תושבי בית שמש התייחסו לתחרות כמו לתחרות מלכת היופי ברמה הארצית, והבנות היו ממש סלבס. חברה שלי רצתה להתמודד בתחרות. הגעתי איתה לאודישן, והסוכן פנה אליי ואמר לי שהוא רוצה אותי בתחרות. בהתחלה התנגדתי, ולאחר לחץ חברתי ועידוד מכל הכיתה - הסכמתי. במשך חודשיים עברנו 'תקופת אימונים': איך ללכת, מה לענות על השאלות הקיטשיות, ממש כמו בתחרות מלכת יופי אמיתית. גמר התחרות היה מאורע שכל תושבי בית שמש נהרו אליו. אני זוכרת שאנשים חיכו בכניסה כי לא היו כרטיסים. היו שלוש עליות לבמה: עלייה בשמלת כלה, עלייה בבגדי ערב ועלייה בבגדי ים. היה שלב של ראיון קצר, ובסוף הוכתרה המלכה. לא הייתה לי הרגשה שאזכה, לקחתי את כל התהליך כחוויה. הכתירו את "חביבת קהל", לאחריו "סגנית ראשונה" ו-"סגנית שנייה" ולא קראו בשמי באף אחד מהם אז פשוט חשבתי שלא זכיתי. ואז הכתירו אותי. בתור ילדה בת 16, זה היה מאוד מרגש, עברה לי בראש המחשבה שאולי אני הולכת לדגמן לנצח אך ברוך השם זה לא קרה".
עדילי עם אמה רגע לאחר ההכתרה
איך הייתה התקופה אחרי?
"לאחר ההכתרה הייתה שמחה גדולה, ההורים שלי התרגשו מאוד, וקיבלתי הרבה מחמאות. הייתי ילדה של בית, מאוד פחדנית וחששנית, קיבלתי הצעות מכל מיני סוכנים שהגיעו מחוץ לעיר, אך הרגשתי שזה לא אני. הייתי הולכת ברחוב, היו צועקים לי: 'הנה מיס בית שמש', היו מחזרים אחריי הרבה, אך לא היה לי חבר".
בהגיעה לגיל 18, שירתה עדילי כשוטרת צבאית. "שירתתי עם אנשים מאוד מוצלחים, שראו כבר את העתיד שלהם באוניברסיטה ואני מצידי הייתי בלי תעודת בגרות. היו שואלים אותי כמה יחידות בגרות יש לי והייתי מתביישת. היו אומרים לי: 'אה בית שמש'...וזה צבט לי, לאחר השחרור נרשמתי למכללת אריאל, היום היא אוניברסיטה, גרתי שם במעונות השלמתי בגרות ופסיכומטרי בשנה וחצי. לאחר מכן, נרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים- לימודי חינוך וספרות עברית. תמיד אהבתי לקרוא עוד כשהייתי ילדה"
עדילי הכירה את שלום בן דוד, אב ילדיה ובנם של שרה נ"י ומסעוד ז"ל, בכנס משתחררים. "הוא היה דתי שבדיוק קצת יצא בשאלה, זה אורח חיים צבאי, מגדלים שיער, מתחילים לעשן. לא הייתי יוצאת איתו אם הוא היה דתי". היא מספרת. אמנם אורח חייה היה חילוני לגמרי אך עדילי לא הגדירה את עצמה כבחורה מופרעת. "הייתי פעם אחת בדיסקוטק בחיים שלי, בסילבסטר. הרגשתי לא שייכת, סוג של טומאה. מה אני עושה פה? לא שתיתי ולא עישנתי, הייתי ילדה טובה".
עדילי ואהרון היו חברים 4 שנים, התגוררו באריאל והחלו ללמוד יחד. במהלך החברות החליט אהרון לחזור לשורשים. החזיר את הכיפה, שמר שבת אך עדילי נותרה חילונית לגמרי.
עדילי וחברתה, בלידת ביתה השלישית, כשהיא עדיין חילונית
לא הפריע לו שאת חילונית? או לחילופין, לא הפריע לך לחיות בזוגיות עם גבר דתי?
"בשלב זה לא הפריע לו. סיכמנו שכשנתחתן אני אתחיל לשמור שבת, אשמור על טהרת המשפחה וכשיגיעו הילדים נחליט על החינוך. הייתה לי אהבה מאוד גדולה אליו, והסכמתי להיכנס לזה כי לא היה לי משהו שאני מוותרת עליו, תמיד חיפשתי משמעות, לא ידעתי שזה רוח, אך תמיד היה לי חסר משהו, הרגשתי לא שלמה. כשהייתי ילדה ונסעתי לירושלים הייתי מרגישה כאילו מישהו נותן לי אגרוף לחזה, היום אני מבינה שזה חיבור עמוק נפשי לעיר. כשהתחילו חיי הנישואין, הייתי עדיין חילונית למהדרין, מכנסיים קצרים, חולצות קצרות, שמרתי שבת באופן סטטי, בלי הבנה בכלל מה היא שבת. בלי עומק. הייתי מדליקה נרות כמו רובוט. אומרת את הברכה וזהו. לבעלי זה לא הפריע, הוא נתן לי את הזמן".
כיצד התרחש השינוי והתקרבת לדת?
"זה היה תהליך מאוד בריא והדרגתי. נולדה לנו הבת הבכורה, והייתי מדליקה טלוויזיה כדי לשמוע mtv . יום אחד, בגיל שנה, היא התחילה לדקלם שירים באנגלית ולבעלי זה הפריע. הוא רצה שבבית יושמעו דברי תורה וביקש שנוריד את הטלוויזיה. אני הסכמתי איתו מסיבה חינוכית, אז הורדנו את הטלויזיה. גרנו קצת אצל ההורים ועברנו לגור ברמה, לא ידענו את האופי של העיר והלכנו בגלל המחיר. גם אחרי שנולד בני השני לא הרגשתי מחוברת לדת, ומנגד, בעלי התחיל מאוד להתחזק והחל לטפטף לי. הוא היה מתפלל 3 תפילות ביום, היה זורק לי דבר תורה קצר, ואני עדיין הייתי עם מכנסיים וללא כיסוי ראש. הייתי שומעת אותו ולא באמת מקשיבה, לא רציתי לקחת את העול הזה עליי. באיזשהו שלב הוזמנתי לראיון עבודה בבית ספר הראל, הגעתי עם שיער פזור. המנהלת עשתה לי ריאיון ומאוד התרשמה. היא שאלה אם יפריע לי להגיע לעבודה בכיסוי ראש ואמרתי לה שדווקא בעלי מאוד ישמח. וכך היה. אני זוכרת שיום למחרת הגעתי לעבודה עם קשת, המנהלת צחקה ואמרה שלא בדיוק לכיסוי כזה התכוונה. ואז, במשך חמש שנים עבדתי עם כיסוי ראש כשאני מורידה מיד בסיום העבודה. עם העבודה, נוצר החיבור לדת. התחלתי לקרוא קצת קודש ולא לבשתי מכנסיים יותר. אחרי לידת ביתי השלישית ובמהלך המגורים נחשפתי לאנשים מדהימים ולהמון חסד שיש בקהילה כמו תמיכה בנשים אחרי לידה. נורא אהבתי שבסביבה שלי כמעט ולא היה לשון הרע. העבודה בבית ספר תרמה להתחזקותי מאוד. במסגרתה, הייתי סייעת ועזרתי לתלמידים בעיצוב קירות בית הספר. חשבנו על אילו פסוקים ומשפטים נרשום, וכל משפט נגע בי. החיבור הכי גדול שלי, עד היום, הוא לרב קוק. הוא התעסק במחשבה ופילוסופיה יהודית. כשאני קוראת בכתבים שלו אני מצליחה ליישם את כל ההרגשות שחוויתי כשהייתי ילדה, הוא נותן שמות להרגשות, לשאלות, לערעורים, לחיפוש ולחקירה ולכל מה שנשאר אצלי בסימן שאלה. אני עדיין חוזרת בתשובה מבחינתי, יש לי עוד הרבה מה ללמוד, הרבה ערכים. הלימוד הוא בשבילי, להעצים את הנשמה שלי".
מה את אוהבת בדת?
"אני חושבת שהדת תורמת בהרבה מובנים. מבחינתי, היא מעדנת את הנפש. זה בא לידיי ביטוי בהתאפקות, מחשבה תחילה. אפילו ההליכות של האדם מתעדנות, אין התבהמות. היא מחזקת את הזוגיות ובונה מקדש פרטי לבעל ולאישה, טהרת המשפחה הוא נושא מאוד מחזק. הרב קוק אומר "אל תקבול על הרשעה אלא הוסף צדק", אתה משתדל תמיד לראות את הטוב בכל אדם".
לא היו רגעים של געגוע לאז?
"לא. אני חושבת שבן אדם מאמין עובר את המסע הזה של החיים ביתר קלות. הוא יודע להסתכל על הדברים הטובים כסוג של צ'ופר, כלום לא מובן מאליו. כשאתה עובר חלילה את הניסיונות, אתה יוצא מנקודת הנחה שהקב"ה מייסר אותך כי הוא אוהב אותך וככה אתה לא מתפרק. היינו בפגישת מחזור בגיל 40, אני היחידה שחזרתי בתשובה. חלק הסתכלו עליי כשהם מרימים גבה, והבנתי שזה מחוסר ידע. רבים חושבים שדת היא חשוכה ופנאטית. אני מוגדרת דתית לאומית. גם אני וגם בעלי משלבים דת ואמונה. הוא עובד סוציאלי ואני קצינת ביקור סדיר".
מה עושה קצינת ביקור סדיר?
"תפקידי למנוע נשירה של תלמידים מבתי הספר. אני מבקרת בבתי הספר ובמידת הצורך משתפת פעולה עם הרווחה. אני מאוד מחוברת לילדים, בגלל שגדלתי כאן אני מכירה את רגעי השפה, את ההווי של בית שמש. הם יכולים לקלל לידי ואני לא נרתעת. החוסר אמונה שהם חווים מוכר לי. מבחינתי, התפקיד הוא סוג של שליחות ואני משתדלת לקיים אותו נאמנה. גם בתפקיד אני מנסה להכניס את האמונה, אני לא מיסיונרית, האמונה היא חלק בלתי נפרד ממני, אני משלבת אמירות שאני מאמינה בהם. אני בעיקר אומרת לנערים, תברר עם האני הפנימי שלך מה מפריע לך, מה אתה יכול לשנות. אני מדברת איתם בשפה שלהם, הבנים מספרים לי אפילו מה הולך עם בנות. יש לי תלמיד שאמר לי אני הולך לבית הספר רק בגללך".
משהו לסיום עדילי?
"אם הייתי יכולה להגדיר את עצמי, הייתי אומרת שאני בתו של הקדוש ברוך הוא, אחר כך אמא, רעיה, ואחר כך כל השאר. אני מאחלת לכולנו שהעוצמות שחווינו בימי הסליחות, בראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים ילוו אותנו לאורך כל השנה. שתהיה התרוממות רוח, התחברות, אמונה, שמחה, אהבה, אחדות ורצון להיטיב עם הזולת ולהיות אנשים טובים יותר. אם כל אחד יהיה טוב יותר, החברה תהיה הרבה יותר מחייכת".