רבות סופר על האישה רבת הפעלים, רינה, שהלכה לעולמה לפני כשנה בהיותה בת 79 ונקברה השבוע בבית שמש, ביום שלישי בערב. רינה הייתה פעילה ציבורית עוד בשנות עבודתה הרבות במועצת העיר בית שמש, וגם כשעבדה לאחר מכן בביה"ס "לוי אשכול" וכספרנית בתיכון "שייבר".
במקביל לשנות עבודתה התנדבה רינה בשורה ארוכה של מקומות: החל מ"יד שרה" ו"בית העיוור" בבית שמש, ועד "האגודה למלחמה בסרטן" ו"האגודה למען החייל". לאחר פרישתה לגמלאות, הקימה רינה את "בלב פתוח": חנות לממכר בגדי יד שנייה.
רינה ז”ל מקבלת את אות מגן השר לענייני אזרחים ותיקים מסגנית השר, ד”ר לאה נס
שוחחנו עם בנה- אמיר, המתגורר כיום ברעננה, שסיפר לנו על דמותה של רינה האחרת- רינה האם, אשת המשפחה, וכיצד השתלבה פעילותה הציבורית עם חיי הבית והמשפחה.
ספר לי על רינה האמא. איזו אמא היא הייתה? איך חיי העשייה החברתית שלה השתלבו עם חיי המשפחה?
"קודם כל, מובן שהיא הייתה אישה מאוד פעילה: התנדבה, עבדה והייתה פעילה בכל האספקטים", מספר אמיר. "בשנת חייה האחרונות היא ביקשה מאתנו בתור אמא ש'נזכור אותה לטוב'".
אמיר מספר, שגם בתור אמא לא הייתה רינה נוהגת בסדר הרגיל אלא הייתה יוצאת דופן בהנהגותיה: "אם היינו משועממים ערב אחד, היא פשוט הייתה יכולה לקחת אותנו ליער בלילה, כשאז לא היו בנמצא רכב לכל משפחה. ערב אחד היה בא לנו צ'יפס- ואז לא היה 'צ'יפס קפוא' בסופר- היא הייתה מכינה באותו הרגע. היא גם אהבה מאוד בעלי חיים, אבל כשהיה צורך- היא הייתה הורגת גם כמה נחשים. וזה אכן קרה: נחשים, ולפעמים עכברים שנכנסו הביתה- היא הייתה מטפלת בהם בלי לפחד. אותו הדבר לגביי ג'וקים- אני זוכר אותה בתור אמא שלא הייתה מפחדת מהדברים האלה. מצד אחד היא הייתה רחומה מאוד לבעלי החיים, ומצד שני, כשהיהי צריך, היא לא פחדה ועשתה מה שצריך".
הייתה לחיילת הראשונה מבית שמש. רינה ברקוביץ’ ז”ל בצעירותה
אמיר חולק אתנו גם את העובדה שבשביל אמו לא היו בנמצא אותן ה"מחיצות" המפרידות בין הבית לבין החוץ. מה שקורה בחוץ עניין את רינה כאילו הדבר מתרחש בתוככי ביתה. "היו לנו שכנים, שביתם הייתה משתעלת במשך תקופה ארוכה. כשאמא שלי פנתה אל אמהּ היא הסבירה שאינה יכולה לקחת את ביתה לרופאה מפאת חוסר זמן. באחד הימים לאחר מכן לקחה אימי את אביה לבית החולים בירושלים לביקורת, והציעה לאותה אם שתיקח גם את ביתה לשם. האם הסכימה, וכשהרופא בדק את הילדה הוא חשב שאימי היא אם הילדה, וכעס עליה. לדבריו הילדה סבלה מגידול שפיר בריאות, וההגעה לשם הייתה בגדר דבר שאינו סובל דיחוי", ואמיר ממשיך: "עוד באותו יום ניתחו את הילדה בבית החולים".
”קיבלה כל אדם באשר הוא”. רינה ז”ל (במרכז)
בהזדמנות אחרת, מספר אמיר, התעלף ילד אחר בגן משחקים בעיר ורינה - שראתה את האירוע - לקחה את הילד בזרועותיה לאורך כל הדרך עד לקופת החולים. "אמא פשוט לא יכלה להתעלם מדברים שקורים. היא לא השאירה את הדברים מחוץ לבית. אמא שימשה דמות מופת לא רק לנו, אלא להרבה מאוד אנשים. היא ראתה אנשים שיצאו לפנסיה והייתה מציעה להם לנצל את השנים הבאות בהתנדבות. היה לה את הייתרון שהכירו אותה, והאנשים היו באים אליה לבקש דברים, ומהצד השני- אנשים היו באים אליה כדי להציע את עזרתם. וכשהייתה צריכה למען האחר - לא הייתה מתביישת ומבקשת עזרה, והאנשים היו נענים לה".
שתף אותנו בעוד זיכרון ילדות ממנה.
"מקרר שמסר אדם אחד, ואמא מצאה מי שזקוק לו- היא הייתה דואגת לסבלים שיבואו לקחת, לנהג שיסיע והייתה באה לראות שהדבר אכן מתבצע. אני בפירוש זוכר שלא רק שהיא הייתה פעילה- אלא גם הפעילה אותנו. בתקופה בה התנדבה במועדון העיוורים, הייתה שם קבוצה של נכי צה"ל ששזרו סלי נצרים. אמא הייתה לקוחת אותנו הילדים, את אבא, ואפילו את אביה - לירושלים – ושם הייתה עוברת בין החנויות ומוכרת את הסלים בכדי להכניס כסף למועדון העיוורים".
אמיר מספר גם על עולמה הפנימי של אמו: "ברמה האישית, אמא אהבה לקרוא, לטייל הרבה, ולרכב על אופניים".
איך היה לחיות בתור משפחה בעיר בית שמש של אז?
לי ברמה האישית יש קשר רגשי לעיר בית שמש, שאז הייתה הרבה יותר קטנה. היינו יוצאים לטייל בשדות, שכיום הפכו כבר מזמן לשכונות. היינו הרבה יותר בחוץ, בתור ילדים. שיחקנו, טיילנו. למשפחות לא היו טלוויזיות, מחשבים ואינטרנט.
רינה (משמאל) מקבלת אות הוקרה על התנדבותה באגודה למלחמה בסרטן
כשהייתי בגן החובה, אני זוכר חלק מהילדים בגילאי גן שהיו הולכים מרחוב המעפילים לגן ברחוב ארלוזורוב- ברגל. זה היה דבר שלא היה חריג אז בנוף. הייתה לנו ילדות שמחה. אני יודע שזה היה לעוד רבים בעיר בית שמש, על סמך דיבור עם האנשים. גם שנות התיכון ב"שייבר" זכורות לי מאוד לטובה. מערכת היחסים בין התלמידים והמורים הייתה מאוד טובה ומפרה".
אילו תכונות או שאיפות תרצה לקחת איתך מאמא שלך?
"קבלת האחר בצורה מושלמת. לא עניין אותה הדת, המין והמוצא או האמונות הפוליטיות. עניין אותה רק למה הוא זקוק. היא עזרה לכל אדם ללא הבדל.
דבר שני, תכונת האכפתיות שלה. קורה שגרים בבניין גדול ולא מכירים את האנשים, את השכנים. אצלה זה לא היה ככה: היא גם הכירה את כולם, וגם היה אכפת לה מהם. היא לא עמדה מנגד. היא התעניינה. היא גם התעניינה מאוד במצב העיר, והיכן שראתה לכלוך והזנחה- שלחה מכתבים וכתבות לעיתונות כדי להודיע על העניין. אני חושב שאם כל אחד ייקח לעצמו תכונה אחת מהתכונות שהיו בה כבר נוכל לראות את החברה טובה יותר".
רינה ז”ל עם נכדתה. ”הייתה אישה מדהימה וקורנת”
הייתה ביקורת על חברי ראשות העיר שלא נכחו בלוויה. יש לך מה לומר בעניין?
"זה לא עניין אותי. מי שצריך לבוא- בא, ואני לא בא בטענות לאף אחד. מבחינתה- אף פעם לא הביעה מרמור על דברים שקרו לה, והיא עברה הרבה דברים. כשהיא יצאה לפנסיה, העירייה דאז הקצתה לה את המבנה לפתיחת החנות לבגדי יד שנייה, ועל כך תודתנו. חשוב לי גם להזכיר שאמא הקפידה להודות לכל מי שעזר וסייע והתנדב יחד איתה- תמיד הייתה מזכירה ומודה לכל אותם האנשים: חשמלאים, סבלים, ועוד. אנשים שסייעו תמיד הוזכרו על ידה וזכו לתודה גדולה ממנה".
שוחחנו גם עם אתי בן עמי, שזוכרת את רינה עוד כשהייתה ספרנית בביה"ס בו למדה:
"היא הייתה אישה מדהימה וקורנת. היא ניהלה את הספרייה ב'שייבר', ואני זוכרת איך שהיא הטביעה את חותמה בנו. היא הייתה בנאדם מואר. תמיד סיפרה משהו, תמיד הייתה מקרינה חום ואהבה.
היא לקחה המון ילדים תחת חסותה וניסתה לחבב עליהם את קריאת הספרים. היא הייתה אישה עם דרך ארץ. כשניהלה את החנות, עבדתי כעורכת בעיתון "תמורה". היא הייתה מתקשרת אליי ו'בדחילו ורחימו' מבקשת ממני שאדפיס לה את שעות הפתיחה של החנות. זה היה מרגש אותי כל פעם מחדש, ותמיד הייתי נענית לה בשמחה. היא הייתה באה יום או יומיים אחרי זה עם פתק של הכרת תודה וסוכרייה".
סולי טל, תושבת בית שמש לשעבר, החליפה את רינה לאחר שסיימה את התנדבותה באגודה למלחמה בסרטן בסניף בית שמש. סולי מספרת על אישיות "מזן נכחד" שהייתה רינה: "רינה ניהלה את סניף האגודה, ניהול שכלל קבלת טלפונים ופניות מחולים, ארוחות במסעדות לחולים, איסוף קופות מרחבי העיר, הפעלת המבצע השנתי "הקש בדלת" ועוד. אבל אני זוכרת אותה עוד מהימים בהם הייתה ספרנית בתיכון 'שייבר': היא הייתה מדהימה ברצון שלה לעזור. הייתה ממש זן נכחד של אנשים. ההיכרות שלה עם כל משפחות התלמידים. היה לה יחס אישי לכל תלמיד והנתינה שלה מעוררת השראה".
האם אנשים כדוגמתה של רינה הם אכן "זן נכחד"? את זאת ביכולתנו לקבוע. כל עוד ניתן לראות מתנדבים ב"יד שרה", ב"עזרת אחים" ובעוד אגודות, פעילויות התרמה למען ילדים חולים הזקוקים לטיפולים בחו"ל, התגייסות נוער לשיפור פני שכונות- אפשר להאמין שזן כזה של אנשים יכול לצמוח כאן, בבית שמש.