לעולם לא אשכח את יום שישי - 25.7.2014, בדיוק לפני שנה. נפצעתי קשה מאוד בלחימה בעזה, וזה הסיפור שלי - זה היה בגזרה הצפונית של עזה בבית חנון , והשעה הייתה 8 בבוקר שריקות הכדורים והטילים לא הפסיקו, הצלחתי לנתק את הרגש מהגוף שלא אשבר מנטלית, הפלוגה הייתה עייפה מאוד, ואחרי 8 ימי לחימה קשים במיוחד הגענו לאחד הבתים שכבשנו, כדי להתכונן ליעד הבא. כשהגיע האוכל, גיליתי דבר מדהים - שהפקידה הפלוגתית ״נועה״, הצליחה להכניס לי מכתבים מהמשפחה - חברים - חברה, כאלו שריסקו אותי נפשית וגרמו לי להבין שהרבה אנשים דואגים לי ומחכים לי בבית פשוט מחזק. כעבור זמן מה קיבלתי מהמ"פ שלי (גלעד פסטרנק) משימה - לתפוס את הגיזרה הדרומית בבית, כדי ששאר הפלוגה יוכלו להתכונן לאכול ולנוח בבטחה. השעה הייתה 9 בבוקר, פתחתי קופסת טונה כדי לאכול ולהתחזק טיפה לקראת המשך היום, מאחר וידעתי שעוד מספר שעות ישנו כיבוש גדול מאוד, שלמען האמת ממנו הכי חששתי. פתאום, באמצע שאני אוכל נורה טיל נ.ט לכיווני, ונשמע פיצוץ מטורף שלא ניתן לתאר בכלל. האוזניים שלי שותקו לגמרי ורסיסים כיסו לי את כל הגוף, הייתי בהלם מוחלט. הצלצולים באוזניים היו מטורפים, וההרגשה הייתה שהסוף מתקרב, הייתי בטוח שרגל שמאל ויד ימין כבר אינן. לאחר זמן קצר הצלצולים באוזניים ירדו, ומאחר והרסיסים כיסו את עיניי לא ראיתי כלום, ראיתי שחור, רסיס גדול נכנס מילמטר וחצי מהעורק הראשי בראש. הדבר היחיד שעלה לי באותו הרגע הוא מה יהיה עם אמא שלי ועם שאר משפחתי ואיך החברה תרגיש אם לא אשרוד, אם עוד חברים למחלקה נפצעו.
ואז זה בא, הזעקה לאלוהים, הזעקה על הכאב, בעודי שוכב צעקתי 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', לאחר מספר שניות הגיע כוח הפלוגה לאסוף אותי על אלונקה לכיוון כוח הרפואה שהמזל שלי שהיה באותו בית בדיוק, וחולצתי על ידי חברי לפלוגה לכיוון המסוק ומשם חולצתי לבית חולים (תל השומר).
בדיוק לפני שנה והינה אני כאן איתכם חזק איתן נותן גז בכל הכח על הדוושה של החיים..
כיום, אני אחרי ניתוחים, כמעט משוקם לגמרי,מנסה להשתלב בעולם העסקים , גאה במה שעשיתי, ורק רוצה להגיד תודה לבורא עולם למשפחתי, לחברה שדאגה שכיום התפצלו דרכינו ולכל האנשים שהתפללו להחלמתי ותרמו חלק גדול מהשנה המטורפת שעברתי .