"זהב – נגיעות של זהב באמנות ישראלית עכשווית", תערוכה חדשה במגדל דוד מוזיאון ירושלים באוצרותה של מרי שק, המפגישה בין אמנות ישראלית עכשווית לבין ממצאי זהב ארכיאולוגיים. התערוכה מבקשת להתבונן בזהב לא רק כחומר יקר וזוהר, אלא כחומר הנושא עמו משמעויות של קדושה, כוח, יופי, זיכרון, זהות, שייכות והתחדשות.
מגדל דוד, שנפתח כמוזיאון בשנת 1989 וחודש בשנת 2023, שוכן במצודה שראשיתה לפני יותר מ־2,000 שנה. אבני המצודה נושאות את סיפורן של תקופות ותרבויות רבות - מהתקופה החשמונאית, דרך ימי הורדוס, התקופות הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית ועד ימינו. שכבות הזמן הללו יוצרות תפאורה טבעית לעיסוק בזהב, חומר שליווה את האנושות מראשית ההיסטוריה והפך לאורך הדורות לסמל רב עוצמה.
לא במקרה, אחד ממטמוני הזהב הראשונים שהתגלו בחפירה ארכיאולוגית בירושלים נמצא דווקא במצודה: בשנות השמונים של המאה ה־20 התגלה בה מטמון של מטבעות זהב מהתקופה הביזנטית. ממצא זה מצטרף לממצאי הזהב הארכיאולוגיים המוצגים בתערוכה ומאפשר להציב אותם בדיאלוג עם יצירות אמנות שנוצרו כאן ועכשיו.
לאורך ההיסטוריה שימש הזהב בפולחן, בכלכלה ובאמנות. הוא סימל קדושה ונצח, עושר ועוצמה, והופיע בתרבויות שונות בקברי מלכים, במבני דת וביצירות אמנות. בעת המודרנית השתחרר הזהב במידה רבה מהקשרים אלה והפך לחומר טעון במשמעויות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. אמנים כמו גוסטב קלימט, איב קליין, רוברט ראושנברג ואנסלם קיפר השתמשו בזהב כדי לבחון את היחסים שבין חומר לרוח, בין ערך לזיכרון ובין יופי לכוח.
בתערוכה במגדל דוד, הזהב מקבל פרשנויות חדשות דרך עבודותיהם של 16 אמנים ואמניות ישראלים, בהם אלהם רוקני, נלי אגסי, משה גרשוני, ארם גרשוני, דפנה שלום, ליאור גריידי, אלנה צ'ארטי שטיין, יורם חישין, יפעת בצלאל, מרים כבסה, יואב ברנר, לילך ששון, יהושע בורקובסקי, גבי קלזמר, עלמא גרשוני ומוש קאשי.
האמנים משתמשים בזהב בדרכים שונות ומגוונות - בעלי זהב ואבקת זהב, בצבעים מטאליים, בחוטים ובבדים, ולעיתים בחומרים המדמים את הברק והנוכחות של החומר. אצל כל אחד מהם הזהב פועל אחרת:
לעיתים הזהב הופך לסמל של קדושה ורוחניות, לעיתים של כוח ויוקרה, ולעיתים הוא משמש לבחינת שאלות של זהות, הגירה, זיכרון, מסורת ושייכות.
כך, למשל, אלהם רוקני יוצרת באמצעות דימויים המזוהים עם תרבות השטיחים הפרסית ועם חוויית ההגירה מעין "אלכימיה מוזהבת" בין זהותה הפרסית לבין היותה אמנית ישראלית עכשווית. נלי אגסי משתמשת בזהב באבקה, בחוטים, בבדים ובתכשיטים, והופכת באמצעותו חומרים רכים ואינטימיים לאובייקטים פיסוליים זוהרים, תוך עיסוק ביחסים שבין הגוף לחלל. אצל משה גרשוני, מהאמנים המשפיעים בתולדות האמנות הישראלית, הזהב מבצבץ מתוך העבודות המופשטות והאקספרסיביות והופך למעין קול טעון העוסק בזהות יהודית, זיכרון, מלחמה, דת ולאומיות.
ארם גרשוני משתמש בזהב באופן אחר לחלוטין: בציורו הריאליסטי, השיער הזהוב של הדמות הופך למעין הילה זוהרת, היוצרת חיבור בין מסורת הציור הקלאסית של הרנסנס לבין רגישות עכשווית. דפנה שלום משלבת ביצירתה זהב עם כתב ברייל, ובאמצעות דימוי של שתי ידיים היוצרות את המילה "אנחנו" בוחנת את המתח שבין ראייה למישוש, בין ידיעה לאי־ידיעה ובין העולם הנראה לשפה המובנת לקהילת העיוורים.
ליאור גריידי עושה שימוש בטכניקות מסורתיות של רקמת חוטי זהב, המזוהות עם תרבות יהודי תימן, ומחבר בין זיכרון, מסורת ונרטיבים שנדחקו מההיסטוריה ההגמונית בישראל. הרקמה הופכת אצלו גם למטאפורה לניסיון לתקן ולתפור מחדש היסטוריה רצופת עוולות. אלנה צ'ארטי שטיין משלבת זהב בציוריה המושפעים מאמנות הרנסנס ומאיקונוגרפיה נוצרית-אורתודוקסית, והופכת את פני השטח של העץ ואת עקבות הנוכחות האנושית למעין איקונה עכשווית, שבה הזהב מעניק לדימוי איכות של ברכה וקדושה.
אצל יורם חישין, הזהב קשור באופן ישיר לתהליכים של אובדן, טראומה וזיכרון. בעבודותיו המונומנטליות והגדושות צבע הוא יוצר תחושת קדושה וריפוי, וממשיך מסורת משפחתית של יצירה מונומנטלית. יפעת בצלאל משלבת עיפרון ועלי זהב ברישומיה ויוצרת דיאלוג בין איקונוגרפיה נוצרית לבין מוטיבים יהודיים של קדושה וספירות עליונות. הזהב מושך את המבט ומייצר חוויה של עצירה, התבוננות והתרוממות.
אצל מרים כבסה הזהב הופך לחומר של רוחניות, התחדשות, קדושה וריפוי. באמצעות אבקת זהב, עלי זהב וצבעים בעלי ברק היא יוצרת דימויים המשתנים בהתאם לתנועת הצופה בחלל - ממבנה המזכיר את בית המקדש אל חוויה מופשטת, זרחנית וכמעט קוסמית. יואב ברנר עושה שימוש בתכונותיו המשתנות של הזהב כדי להוסיף ממד דינמי לעבודותיו: האור והברק תובעים מהצופה לנוע סביב הציור ומחברים בין תופעות קוסמיות, תהליכים נפשיים וחוויה מטאפיזית.
לילך ששון משתמשת בעלי זהב בעבודות העוסקות באיראן, שנוצרו מתוך מחקר של דימויים, חפצים וסמלים הקשורים לתרבות האיראנית. דפי ספרי אמנות ואדריכלות המונחים בתוך קופסאות ברזל מכוסים בחלקם בזהב, המסתיר ומגלה בו־זמנית ומזמין את הצופה להתבונן במרחב תרבותי המצוי בין משיכה לדחייה.
יהושע בורקובסקי משלב עלי זהב ואבקת זהב בציוריו המדיטטיביים, ובהם גם סדרת ה"כּעבה", שבה הזהב מדגיש את הממד הסמלי של הדימוי ומעניק לו תחושת מלכות, אמונה ונוכחות רוחנית.
אצל גבי קלזמר, הזהב מופיע בתוך העיסוק המתמשך בצבע, קו, מרקם ותהליך הציור. הוא עשוי להופיע כסמן של יוקרה וכוח, אך גם ליצור אירוניה באמצעות השימוש בחיקוי זהב. עבודותיו אינן מבקשות להעביר מסר אחד ויחיד, אלא מזמינות את הצופה להתבונן ולפרש.
עלמא גרשוני, דור שלישי למשפחת אמנים המיוצגים בתערוכה, פועלת במסורת הציור הריאליסטי ומשלבת טכניקות קלאסיות עם התבוננות עכשווית. בעבודה המוצגת בתערוכה היא מציירת על פי יצירה של רמברנדט, והזהב משתלב בעיסוק שלה במבט, ביופי ובחשיפת רבדים סמויים מן העין.
מוש קאשי, בציוריו הגדולים והמדיטטיביים, עוסק בזיכרון, בזמן, באין־סוף ובנשגב. כ־15 שנה לאחר שיצר סדרת כדורי פורצלן מצופים בעלי זהב, שבהם השתקפו חללי בית ביאליק, הוא מציג בתערוכה כדור זהב הממוקם במרכז החלל. הכדור הופך למוקד של אור ומבט, ומנקז אליו את ההתבוננות בחלל.
כך, דרך 16 פרשנויות שונות, הזהב מתגלה כחומר שאינו נושא משמעות אחת קבועה. הוא יכול להיות זיכרון או עתיד, קדושה או אירוניה, כוח או פגיעוּת, מסורת או התחדשות. המפגש בין היצירות העכשוויות לבין אוצרות הזהב מן העבר מדגיש כי אף שהחומר עצמו כמעט שלא השתנה, המשמעויות שאנו מעניקים לו ממשיכות להשתנות ולהיטען מחדש.
לצד האמנות העכשווית מוצגים בתערוכה ממצאי זהב מהתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית, שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות. המפגש בין הממצאים לבין היצירות אינו רק מפגש בין ישן לחדש, אלא בין אופנים שונים שבהם בני אדם העניקו לזהב משמעות. החומר עצמו נותר דומה, אך המשמעויות שהוא נושא משתנות בהתאם לזמן, למקום ולתרבות.
תרבויות שונות העניקו לזהב שמות ודימויים המבטאים את מעמדו יוצא הדופן: בני האינקה כינו אותו "דמעות השמש", והמצרים הקדמונים ראו בו את "בשר האלים". גם בעולם האמנות הזהב ממשיך לעורר משיכה, השראה ושאלות – על ערך, על יופי, על תשוקה ועל הכוח שאנו מייחסים לחומרים.
בתוך המצודה העתיקה של מגדל דוד, הזהב הופך לגשר בין תקופות, תרבויות ויצירות. הוא מחבר בין הממצאים שנוצרו לפני מאות ואלפי שנים לבין אמנים הפועלים בישראל כיום, ומאפשר להתבונן מחדש בירושלים עצמה – עיר שהייתה לאורך ההיסטוריה מושא לכמיהה, הערצה ותשוקה.
אולי בכך טמון גם החיבור העמוק בין ירושלים לזהב: שניהם נושאים איכות על-זמנית, שניהם מעוררים תשוקה ומשיכה, ושניהם נטענים לאורך הדורות במשמעויות חדשות. בין אבני המצודה, הזהב אינו רק חומר המנצנץ באור – הוא הופך לסיפור על האדם, על הזמן ועל הניסיון האנושי לחפש אחר הנשגב והנצחי.
אילת ליבר, מנכ"לית ואוצרת ראשית מגדל דוד מוזיאון ירושלים: "למעלה ממאה שנה לאחר שנפתחה במגדל דוד תערוכת האמנות הראשונה שב המוזיאון לארח בין כתליו עבודות אמנות ישראלית עכשווית במיטבה, שנאצרו באהבה רבה ובכישרון על ידי האוצרת מרי שק.
התערוכה, המוצגת בגלריה החדשה שנבנתה למרגלות חומת המצודה העתיקה, היא הזמנה להתבונות ביופי הנשגב - והלעיתים מתעתע של החומר האלמותי, רב המשמעויות והבלתי מובס לעולם, הזהב.
מגדל דוד מוזיאון ירושלים, המוזיאון ההיסטורי השוכן במצודה העתיקה עוסק תמידית בסיפורה של העיר דרך החיפוש אחר ההפכים - החולף והנצחי, החסר והשלם, השכחה והזיכרון.
במובנים רבים, התערוכה 'זהב' מניחה בפני המבקר רובד נוסף של הסיפור - עכשווי, עדכני ומלא בכישרון והשראה, לאותו חיפוש ממש".
אוצרת התערוכה מרי שק: "מבחינתי, הצגת התערוכה כאן, במגדל דוד, היא סגירת מעגל בקריירה שלי. את מסע האוצרות שלי התחלתי לפני כ 30 שנה במגדל דוד, וכבר אז חרכי הירי במצודה הציתו בי את החזון לחבר בין עבר להווה. מאז אצרתי 50 תערוכות בנושאים שונים ומגוונים, בארץ ובעולם.
הזהב, הוא חומר מרפא וסמל ליופי נצחי. אוצרות זהב אף נמצאו במגדל דוד, והזהב עצמו מלווה ומפתה אותי לאורך כל חיי. בתערוכה הזו ביקשתי לחבר בין החלומות שלי לבין המציאות שבה אנו חיים, וליצור מרחב שמזכיר לנו שגם בתוך מציאות מורכבת, יש מקום ליופי ולתקווה שהעולם יכול להיות יפה יותר."
פתיחה - 29 באוקטובר 2026 | נעילה -מרץ 2027