זה היה בשנת 1982, זמן מבצע "שלום הגליל". הצטופפנו כל תלמידיו של הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש) לצדו של מורנו, בבית כנסת ישן ברחוב חזון איש בבני ברק. הרב"ש העביר את שיעור הקבלה הלילי, כמנהג המקובלים, ואחת לשעה היה עוזב הכול באמצע הלימוד ויוצא במרוצה לחדר הסמוך להקשיב לחדשות. כשהתלמידים שאלו אותו איך ייתכן שהאזנה למהדורת חדשות חשובה לו יותר מקריאה בספר הזוהר, השיב, "הילדים שלי נמצאים שם".
לרב"ש באותה עת כלל לא היו בנים בחזית, אך מכיוון שחש את העם כולו כגוף אחד, הרגיש אחריות כלפי כולם, כאילו כל החיילים היו בניו. כשעבדתי בחיל האוויר, אני זוכר שליבי היה יוצא אל חבריי עם כל מטוס קרב שיצא לגיחה, ואף על פי כן, הדאגה לחיילי צה"ל שראיתי אצל מורי הייתה בהחלט יוצאת דופן.
עושה רושם שלא ימי האבל הלאומיים ולא הקורבנות הרבים מקרבים אותנו אל הפסקת הלוחמה ואל המנוחה והנחלה. להיפך, הרגשת היציבות והביטחון שלנו בחיים בישראל הולכת ומתערערת. על כן, לצד הכאב הבלתי נתפס, עלינו לנצל את היום הזה לצורך בירור משותף ומציאת פתרון, כך שלא יהיו לנו עוד קורבנות בנפש.
עלינו לחשוב מחדש לגבי מה שאנחנו מוכנים להקריב. לפי חכמת הקבלה, "קורבן" מתאר מצב שבו כל אחד מקריב את האגו שלו. מוותר על גאווה, על שנאה ועל אדישות כלפי הזולת, ומתקרב אליו. חיזוק קשרי החברות בינינו יוצר שדה של ביטחון שיש בו כדי להרחיק כל איום מעלינו. "כאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורעות, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם" (ספר "מאור ושמש").
ביום זה מאחד אותנו הכאב המשותף. מעבר לזה, הגורם היחיד שמצליח לחבר את עם ישראל השסוע הוא האיום מבחוץ. התופעה מוכרת: עם הישמע האזעקה הראשונה הישראליות מרימה ראש, כולנו נכונים לעזור והמשותף גובר על המפריד. ברגע שהאיום שוכך, אנחנו שוכחים. האחדות הזמנית מפנה שוב את מקומה לזלזול, ליהירות ולפילוג. הקרע בעם הוא נקודת התורפה שלנו, יעד להתקפות החוזרות ונשנות מצד אומות העולם.
על פי חכמת הקבלה, הטבע פועל כמנגנון מחושב, ושואף תמיד להרמוניה ולאיזון. ישראל ואומות העולם הן שני חלקים מנוגדים במערכת, ומתנועעים בה כמו על כפות מאזניים. מאז ומתמיד החלק הקרוי "אומות העולם" דורש ללא הפסק מהחלק הקרוי "ישראל" למלא את מבוקשו. מה הוא מבקש? שישראל תהיה לו כ"אור לגויים", שתספק לו דוגמה טובה לחיבור מעל כל הפלגים, כאם הדואגת לילדיה.
התוצאות, מלחמה או שלום, תלויות במאמצים של עם ישראל לאיחוד. כאשר הפירוד בישראל חוגג, אומות העולם לוחצות עליה ודורשות ממנה לשוב למצבה האידיאלי. הן מבקשות בדרכן את המפתח ליצירת יחסים טובים. לצערנו, ישראל מתעוררת לתפקידה רק כאשר היא זוכה למכה כואבת בדמותם של מלחמות, אסונות וחללים.
הכול תלוי בנו. למה? כי בידינו נמצאת שיטת החיבור. בהיותנו בבבל, אברהם, אבי האומה, אסף את השבטים המפוזרים ולימד אותם את חכמת הקבלה, ועל בסיס החיבור נעשינו לעם. דווקא עכשיו, כשהעולם כולו נמצא בשפל המדרגה, החכמה מתגלה שוב בעם ישראל כתרופה שתביא מזור לאנושות.
שלוש שנים לאחר היום הנורא ההוא ו-2,347 אזרחים וחיילים שחייהם נגדעו מאז השבעה באוקטובר 2023, הגיע הזמן לחשוב ברצינות על שינוי השיטה. בואו נגן על עצמנו ולא רק בחרב. נפעל למען קירוב הלבבות, כי רק כך נשיג שלום וביטחון. זו לא אוטופיה, זה מנגנון מעשי ופשוט להפליא. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שכוח החיבור עוצמתי לאין שיעור, נולדנו לתוכו ומחובתנו לגלות אותו בינינו. למען ילדינו ולמען העולם כולו.