קבלה לעם

אני בן לניצולים הספורים ממשפחת לייטמן ששרדו את השואה. שני שלישים מקרובַי נטבחו במחנות ההשמדה. נולדתי בשנת 1946 וגדלתי תחת הצל הכבד שהותירה המלחמה על משפחתי ועל יהדות מזרח אירופה כולה.

השואה בשבילי איננה זיכרון רחוק, כי אם תזכורת כואבת למה שעלול לקרות לנו. מתוך ההרגשה הזאת צפה ועולה בי שאלה שלא נותנת לי מנוח: איך נמנע עוד שואה?

אני מרגיש איך אוקיינוס השנאה הולך וסוגר עלינו. הסימנים החיצוניים מעולם לא היו חדים כל כך, והזינוק בממדי האנטישמיות בולט וגלוי לעיני כל. בעולם כבר שואלים האם לא הגיע הזמן להפסיק לדבר על השואה, ורבים כופרים בעצם הלגיטימיות של מדינת ישראל. ואם לא די בזאת, המלחמה האחרונה מהווה הוכחה נוספת לכך שאסור לנו לסמוך על "בעלות בריתנו".

קשה להתעלם מסימני האזהרה הברורים אודות הצפוי לנו. אז איך נמנע שואה נוספת? בצד הבכי על העבר עלינו לפנות מקום לבירור, לביקורת ולתיקון של מצבנו הנוכחי. אנחנו חיים בתוך מערכת סגורה של כוחות שפועלת על פי חוק החיבור. כאשר אנחנו תואמים לחוק הזה – טוב לנו, וכאשר אנחנו מפורדים ומפולגים – המערכת הזאת, כמו כל מערכת בטבע, מאלצת אותנו לחזור לאיזון. לפעמים תיקון כיוון כזה כרוך בסבל עצום.

אני מודע לקושי של הניצולים ומשפחותיהם לקרוא את המילים שאני כותב, ובכל זאת האמת חייבת להיאמר. השואה התחוללה מכיוון שעם ישראל לא קיים את חוק החיבור. למה דווקא אנחנו? כי יש לנו אחריות מיוחדת כלפי קיום החוק הזה. יש לנו תפקיד שניתן לנו עוד בימי אברהם. כשהאגו קרע את תושבי בבל העתיקה זה מזה, אבי האומה שלנו גילה את החוק שמנהל את המציאות – חוק החיבור. המעטים שלמדו ממנו את השיטה להתחבר, הפכו לעם ישראל. קיום חוק החיבור הוא תכלית החיים שלנו, והעברת הידע אודות החיבור וחיי האחדות היא ההצדקה היחידה לקיומנו כעם.

בראשית המאה העשרים קיבלנו אפשרות לחזור לארץ ישראל – לא כדי לבנות בה בית ליהודי העולם אלא כדי להתחבר בה. היהודים לא ניצלו את ההזדמנות הזו והעדיפו להסתגר בתוך קהילותיהם באירופה או להשתלב בחברה הכללית, והתגובה של המערכת העליונה היתה השואה. רגע לפני שהעולם טבע בדם, המקובלים עוד זעקו שעלינו לחזור לארצנו ולהתאחד, אבל היהודים לא הקשיבו. במקום להתקרב זה לזה מרצון, ייסורי השואה הנוראיים קירבו אותנו איש לרעהו… ובעקבות השואה קיבלנו מדינה.

עם כל הכבוד לאו"ם, המנדט האמיתי לקיום המדינה הוא התפקיד שלנו. המדינה שקיבלנו, כמו שכותבים המקובלים, היא רק הזדמנות לקיים את חוק החיבור, וזה בדיוק מה שהעולם דורש מאיתנו. בתת המודע הוא רוצה שנתחבר ונעביר גם לו את שיטת אברהם, אבל אנחנו מסרבים להתחבר, וזה מקור השנאה כלפינו.

יום השואה ויום העצמאות חייבים להפוך לימים של עיסוק משותף בייעוד שלנו כעם, ימים של בחינה מחודשת של מהות הקיום שלנו. בימים האלה עלינו לדבר על הדרך להיות עצמאיים באמת – עצמאיים מהאגו שלנו וקשורים זה לזה באהבת הזולת. רק כך נבטיח את העתיד שלנו ושל ילדינו כאן.