בשנת 90' נסעו אוריאל בן ה-26 וחברתו יעל עם אחיו עוזי ואשתו מרים לחגוג את חתימתו של אוריאל לקבע בצבא. בצומת דגן פגע בהם רכב בו נהג אדם תחת השפעת סמים. אוריאל ומרים נהרגו במקום. לאחר זמן מה הכירו עוזי, שנותר אלמן את יעל, חברתו של אחיו ההרוג, והשניים נישאו.
שנים אחרי-כן, ב-10 ביוני שנת 97', עלה החייל שרון אדרי ממושב זנוח, אחיינו של אוריאל, על טרמפ מבסיס צריפין. מאז נעלמו עקבותיו למשך שבעה חודשים מורטי עצבים, שבסופם נתפסה במקרה חוליית המחבלים שחטפה ורצחה אותו, והובילה את הצבא למצוא את המקום בו נקברה גופתו סמוך לכפר צוריף.
אחיו שלומי, בן 42 ממושב זנוח, נשוי למירב ואב לארבעה ילדים מספר על אחיו, על האירוע ועל התקופה מורטת העצבים שבסופה הידיעה המרה.
איזה זיכרון חזק יש לך משרון?
אנחנו שבעה אחים. במשפחות כאלה האחים מטפלים האחד בשני, כשהאח הגדול מתפקד בתור "הורה". אני ואחי שרון היינו מאוד קרובים, ולא רק בגיל: שרון היה מאוד בוגר בנפשו, הוא היה מבלה תמיד איתי ועם החברים שלי, כשלהם כלל לא הפריע ש"הבאתי את אחי הקטן". הוא היה חלק מהחבר'ה.
אני זוכר אותו כשהיה מגיע מהצבא- עוד עם ה"מדי א'' עליו- הוא היה הולך ישר להבריק את הגינה ולכסח את הדשא. המדים שלו- שעוד תלויים בחדר שלו- עדיין ספוגים בריח דשא. הקשר שלו לאדמה ולמשפחה היה חזק.
שרון והצוות של סיירת הנח”ל. שרון מופיע ראשון משמאל, ישן.
לאיזו תכונה בו אתה מתגעגע במיוחד?
שלווה. היה בו קור רוח. הוא היה אדם מאמין ותמיד הייתה בו נחת רוח. למרות שלחם ביחידה מובחרת- לא נלחץ ולא היה פזיז. הוא היה עם שלווה ותעצומות נפש, תכונה שהיה מקרין על סביבתו, וגם עליי.
אתה חושב שהוא ראה בך מודל לחיקוי?
זה מדהים. אני דווקא זה שראיתי בו מודל לחיקוי. חברים מהצוות שלו מגיעים אלינו כל שנה ואני מופתע לגלות מהסיפורים שלהם כמה הוא ראה בי מודל לחיקוי, בזמן שאני הייתי מתפעל מהכוחות שלו ולומד ממנו.
ספר על התחושות עם היעדרותו של שרון
שרון דיבר איתי באותו בוקר בשעה 9:00. הוא אמר שהוא בדרך הביתה. הוא היה בחופשת רגילה ומיד אחר כך היה אמור להיכנס לניתוח בעקבות מצב רפואי לא פשוט שהיה בו. לאחר מכן הוא היה חייב להשתחרר. בגלל הבעיות הבריאותיות הוא עבר ממפקדת החטיבה לבסיס ששם לא הכירו אותו. הוא היה כבר בקושי מסוגל ללכת וניסה לשכנע את הרס"ר להוציא אותו לחופשת מחלה ללא צורך בהוצאת אישור רפואי. אבל הרס"ר התעקש על הבירוקרטיה.
שלומי (מימין) עם אחיו שרון. ”הייתי רוצה לומר לו כמה הוא יקר לי”
באותו יום התקשר אליי אחי הגדול שבמקרה הגיע לארץ ושאל מה קורה עם שרון. הוא הציע שאקח את שרון מהבסיס, אבל כשדיברתי עם שרון הוא סירב ואמר שהוא לא רוצה להטריח, ולכן ביקש שאאסוף אותו מבית שמש אליה יגיע בכוחות עצמו. חיכיתי לו בבית, לא היו אז פלאפונים ולא ידעתי מה קורה איתו. בשעה 11:30 הגיע אחי הגדול. זה היה מוזר. הכרנו את שרון בתור בנאדם מאוד אחראי. שעה אצלו זו שעה. בשעה 12:00 כבר הלכנו למשטרה.
מתיי המשטרה והצבא הגיעו למסקנה שמדובר בחטיפה?
רק לאחר עשרים וארבע שעות הכריזו עליו כנעדר, בהתאם לנהלים באותם ימים. מאז אותו מקרה הגיעה ההנחייה לחיילים לא ליסוע בטרמפים.
את היית מגדיר את אותה התקופה של חוסר הוודאות?
כששרון נחטף- זה לא כמו המקרה של שליט או של נחשון וקסמן. במקרה של שרון שום ארגון לא נטל אחריות, לא היה קצה חוט למה שקרה לו. בדיעבד הבנו שהמחבלים רצו לחטוף חייל חי, אך כיוון שנלחם בהם- הם רצחו אותו והטמינו את הגופה בלי שאיש ידע על כך, עד שניסו לחטוף פעם נוספת. התקופה הייתה קשה מאוד: חוסר וודאות מוחלט. הצבא נטה להערכה שמדובר באירוע על רקע לאומני, אבל המשטרה חיפשה בכיוון האישי. המשטרה התנהלה בצורה פושעת לדעתי. עשו לו ממש רצח אופי רק בניסיון להעמיד את האירוע על נסיבות אישיות.
איזה צורך בעיקר מילאה אשתך מירב באותה התקופה?
היא הייתה קצינת הנפגעים של חטיבת הנח"ל. שם גם החלה ההיכרות שלנו. היא הייתה לעזר בצורה מקסימלית: אם זה הקשר עם המשפחה, הישיבה עד השעות הקטנות של הלילה בחשיבה על דרכי פעולה, היא הייתה מדרבנת אותה להמשיך לפעול, להמשיך להעלות את הנושא לסדר היום, כיוון שהוא כבר עבר למישור המודיעיני. אם החוליה לא הייתה נחשפת "בטעות"- ייתכן שעד היום לא היו מוצאים את שרון.
מירב, קצינת הנפגעים שליוותה את המשפחה. בימים אלו החלה ההיכרות שלה ושל שלומי
יש דברים שהיית רוצה לומר לשרון ולא הספקת?
קודם כל, במשך שנים יש לי רגשי אשם על העובדה שלא באתי בעצמי לקחת אותו מהבסיס. אבל יש דברים שחזקים מאיתנו ולמדתי שלא על הכל יש לנו שליטה בחיים. אם הייתי יודע שזו הפעם האחרונה שבה אראה אותו באותו הבוקר הייתי מחבק אותו חיבוק חזק, אומר לו כמה שאני אוהב אותו, כמה שהוא יקר לי, כמה שהוא חסר לי.. עד היום.
כולנו מצטערים על דברים שאיבדנו. לצערנו אנחנו נוטים להעריך יותר רק לאחר שהדבר הזה הלך מאיתנו. אנחנו לא יודעים להעריך מספיק כשהוא איתנו, לוקחים הרבה דברים בחיים כמובנים מאליהם.
מה הילדים יודעים עליו?
לבן הבכור שלי קראתי 'אור שרון'. הרגשתי שלקרוא לו 'שרון' יהיה כבד מידי בהתאם לרגישות בעניין. יש לי עוד שתי בנות בשם שחר ויהלי, ובן בשם רום. הם חיים את שרון דרך הסיפורים. מדברים עליו הרבה.
יש להם שאלות עליו?
יש להם שאלות שלא תמיד קל לענות עליהם. אני משתדל לתת להם תשובות במסגרת מה שהם יכולים להכיל. בגלל גילם הצעיר אני משתדל לא לדבר איתם על זה הרבה.
איזה דוד הוא היה יכול להיות?
הוא מאוד אהב ילדים. אהב להשתגע איתם, אהב אותם עם כל הלב. הוא היה יכול להיות דוד מדהים, ואבא מדהים.
מה היו התחושות ביום שבו מצאו אותו?
תקופת ההיעדרות הייתה מטורפת: טלטלות בין תקווה לייאוש. היינו נפגשים עם ראש הממשלה והנשיא. ברגע שהנושא עלה- היינו מתעוררים בבוקר עם תקווה שאולי הוא ישוב. ברגע שהנושא שקע- היינו מתעוררים עם ייאוש. זה כאילו אתה חווה את "הודעת המוות" הזו כל פעם מחדש. במובן מסויים, זה יותר קשה מלדעת שהאח שלך נהרג. החוסר וודאות משגע אותך. כשהגיעה הידיעה המרה, זה היה נורא. יחד עם זאת, היה בזה סוג של הקלה יחסית למצב הקודם.
אימו של שרון, במקום בו נמצאה גופתו
הקלה עליך הידיעה שהוא לא הוחזק בשבי זמן רב?
אי אפשר לדעת מה בדיוק היה שם. שניים מהמחבלים שוחררו בעסקת שליט. השניים האחרים עדיין מוחזקים. פעם הייתה לי האפשרות להיפגש איתם, אבל בסוף זה לא יצא אל הפועל וטוב שכך. לא הייתי רוצה שייראו את הסבל שלי וישמחו.
רה”מ בנימין נתניהו בהלווייתו של שרון. יושבת במרכז׃ סימי, סבתו של שרון
המשפחה שלך חוותה אירוע של שכול עוד לפני כן, כאשר דוד שלך אוריאל ואשתו של דוד שלך- מרים, נהרגו בתאונת דרכים.
כן, זה היה בשנת 90'. אוריאל היה בן 26 במותו, והוא היה לי כמו אח. מכיוון שאמא שלי האחות הבכורה במשפחתה, וגם נישאה מוקדם נוצר מצב שלכל אחד מהאחים היה דוד שגדל איתו במקביל. אוריאל גדל איתי. הכין אותי לבגרויות. ראיתי בו מודל לחיקוי כבר מהילדות.
אוריאל ז”ל. חגג את חתימתו בקבע
הוא היה עתודאי בצבא, למד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון. בגיל 26 הוא נכנס לקבע, והלך לחגוג עם חברתו יעל ועם אחיו עוזי ואשתו. בדרך חזרה פגע בהם רכב שבו הנהג היה תחת השפעת סמים וחצה את הצומת באור אדום. הרכב הרג את אוריאל ואת מרים.
עוזי, שאיבד את אשתו מרים בתאונה, עם יעל־ חברתו של אחיו שנהרג גם כן. נישאו זה לזו לאחר תקופה.
אז אני חשבתי שהתמודדתי עם המוות, ששום דבר כבר לא יכול להיות גדול עליי. אבל אז הגיע המקרה של שרון, והתברר לי שהמציאות עולה על כל דמיון.
איך אמא שלך מתמודדת עם המצב?
היא חווה את השכול כל יום. מידי יום. שני היקרים לה מכל נהרגו. אחיה ובנה. כל תאונה פותח פצע ישן, כל פיגוע פותח פצע נוסף.
יש לך מה לומר למשפחות שכולות אחרות ביום זה?
תהיו חזקים. תסתכלו על מה שיש: יש ילדים. יש את הדור הבא. תסתכלו על החלק המואר, ותנחילו את המורשת של הנופלים לדורות הבאים. לזכור את הנופלים ולהשקיע בחיים.
”לזכור את הנופלים ולהשקיע בחיים”. שרון אדרי הי”ד