ד"ר עליזה בלוך: "היום סיימה ביתי הצעירה את שירותה כקצינת נפגעים. שירות קשה ומאתגר, אך בעל חשיבות אדירה - לסייע למשפחות הנופלים ברגעים הנוראים מכל. שום דבר שאכתוב לא יתאר את התחושות שחשתי כמו המילים שאמרה רעות ברגע גזירת החוגר":
רעות בלוך:
אז מה עושים עם השבר?
פתאום המציאות נשברת. בתים, אנשים, זהות אמון. הרבה נשבר כאן. ומה עושים עם הנפש השבורה?
בשיר מופלא ומדויק כותב יהודה עמיחי
"ואתם שזוכרים רק פנים,
אל תשכחו את הידיים המושטות
ואת הרגלים הרצות בקלות
ואת המילים
זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות
וילדים משחקים וכלב נובח
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות"
לפני שנתיים, ביום אחד נורא, החיים שלנו התהפכו. המציאות שהכרנו עד אז נשברה.
בתוך הטירוף הזה היתה לי הזכות לעלות על מדים ולהצטרף למערך הנפגעים. בשנה הראשונה במדור מקשר, במשמרות בקשר עד ובהקמה של צוות מקשר חרבות, ובשנה השניה במדור הגנת הגבולות ובמיסוד של ליווי הנכים בהגמ"ר.
אז מה עושים עם השבר?
ממלאים דוח אירוע חריג, מגישים הכרה במשרד הביטחון, מחכים שיענו במוקד, שולחים מייל, ועוד אחד, ורק עוד אחד אחרון.
מוסרים תחקיר צהלי, ומרימים טקס יום זיכרון תוך יום וחצי.
מציעים להתחיל טיפול, ממליצים על עוסית תעסוקתית, מזמינים כרטיסים להופעה, מעודדים להגיע לרטריט, מציעים טישו וכוס מים. חופפים, מכינים מצגות, מתייעצים, מייעצים, כותבים פקא ותוכנית עבודה.
מה עושים עם השבר?
בוכים עליו, המון. מתפללים עליו, תמיד.
שותקים, הרבה. לבד, ביחד, בבטחון, במבוכה, בטלפון, פנים אל פנים. שותקים.
אחר כך נושמים עמוק ונשארים שם, ליד השבר, בתוכו, מעליו או מתחתיו. יושבים עם האדם באשר הוא שם.
ואז, בעדינות מגלפים את המילים- בעדינות להביע הזדהות, אבל לא באופן מקטין. להציע עזרה, אבל לא באופן לוחץ. להתנצל ולכעוס, אבל באופן ממלכתי. על חבל צר לחפש את נתיב המילים הנכונות, לטעות ולנסות לתקן.
מה עושים עם השבר? לומדים שהשבר הזה מכונן את משימת חיינו ואת האנשים שנהפוך להיות. שהוא מצווה עלינו לגדול.
שנתיים של נפגעים במלחמה.
מה למדתי? מה זאת אהבה, וציונות, ומסירות ואמת. פגשתי תעצומות של נפש ורוח שאי אפשר להעביר במילים. אנשים שפוגשים את הכאבים הגדולים ביותר ויכולים להם. שמתגברים ונלחמים, על עצמם, על חבל הארץ הזה ועלינו.
למדתי להאמין בחיים, בשיקום, בתהליך. באפשרות לבנות מחדש. להחזיק תקווה, להרחיב את המבט, לחפש ולבקש ולמצוא את הטוב. למדתי שאין לנו ברירה, ככה פשוט, ולכן נהיה חייבים להיות בסוף בסדר. למדתי כמה החיים הם יקרים, כל רגע בהם, כל שלוק קפה וכל מבט על שקיעה. כמה שום דבר פה לא מובן מאליו.
ובסוף המסע, אני מלאה בתודה על האנשים המופלאים שפגשתי בדרך. אנשים שהלב שלהם מונח במקום הנכון, ובוער להוסיף טוב. הסגל המדהים של המערך, מדור הגנת הגבולות המופלא, אנשי המילואים שהם הנס של השירות שלי ששינו את החוויה לחלוטין, המפקדות המדהימות שקיבלתי בדרך. קארין שברוגע וענווה היתה אוזן קשבת, תומכת ואוהבת, שירה שבאמונה שלה בי ידעה תמיד לגרום לי לגלות שאני מסוגלת ליותר, ואיילה שבנועם וחן הייתה פה ללוות ולעזור.
תודה תודה תודה. תודה על הזכות, תודה על השותפות, תודה על המסע. זכיתי. לחשוב עליכם גורם לי להאמין בעתיד החיים שלנו בארץ הזאת.
זאת הזדמנות טובה גם להגיד תודה לבית- למשפחה שלי כפרה עליהם ולחברות המושלמות. היו שנתיים לא קלות לאף אחד, ובתוך הכל אני הייתי בטירוף, לא תמיד נוכחת, לא תמיד פנויה לראות ולעזור, זה לא היה קורה בלעדיכם. אבא ואמא זכיתי בכם, הורים שהם השראה ועוגן, תודה.
יש שיר שהולך איתי בתקופה האחרונה, זה שיר שנכתב אחרי מלחמת יום כיפור, והוא מעביר משהו מכוח ההתמדה.
"יש לנו שתי דרכים לנגן
אחת לפי תווים כתובים מראש
ולפעמים אין תווים"
אין מחשבים, ואין פקודות, ואין כוח אדם, ואין הכשרה, ואין מערכת, ואין כרטיסיות, ואין זמן,
"אין תווים וצריך לנגן בלי תווים,
וזה מה שעשינו הפעם
ולמרות שפקעו מיתרים
המנגינה היתה טובה
והיא נשמעת היטב היטב בכל המקומות
ואנו, אנו נמשיך להשמיע אותה"
ד"ר עליזה בלוך: "אלו מילים שכתבה ילדה בת 20, אשר מבטאות היטב את גדלות הנפש של הדור הזה. זכינו שאלו הן בנותינו ובנינו. ולך רעותי, אאחל שתצליחי בכל אשר תלכי, שתגשימי את עצמך, תעשי טוב ותפיצי אושר בכל מקום".
יישר כוח לרעות היקרה, והמון הצלחה בחיי האזרחות.
בתמונה אם ובת - רעות ואמה ד"ר עליזה בלוך בעת גזירת תעודת החוגר. תמונה פרטית.